לאחר רצח גדליהו, ישמעאל בן נתניה משלים את השתלטותו על המצפה ולוקח את הניצולים כשבויים, במטרה להעבירם אל פטרוניו הזרים. ישמעאל לא פגע באזרחים, בנשים ובטף, אלא הרג רק את אנשי המלחמה ששהו במקום; את שאר האוכלוסייה הוא לקח עמו [רד"ק].
הפסוק פותח במילה וַיִּשְׁבְּ, מלשון שבי [מצודת ציון]. האוכלוסייה שנלקחה בשבי מורכבת משתי קבוצות עיקריות: שְׁאֵרִית הָעָם הם הפליטים שחזרו לארץ ישראל מהמדינות השכנות ובאו למצפה מעצמם, ואילו הָעָם הַנִּשְׁאָרִים הם אלו שהיו בארץ מלכתחילה, אותם הִפְקִיד (מלשון פיקדון והנחה [מצודת ציון]) נבוזראדן תחת חסותו של גדליהו [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בתוך קבוצת השבויים בולטות במיוחד בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ. נבוזראדן הותיר אותן בארץ יחד עם דלת העם ולא הגלה אותן לבבל. קיימת מחלוקת מסוימת לגבי זהותן המדויקת; בעוד שיש הסבורים כי אלו בנותיו של המלך צדקיהו [ביאור שטיינזלץ], קיימת דעה כי לא ניתן לדעת בוודאות אם היו בנותיו של צדקיהו, יהויכין או יהויקים [רד"ק]. כך או כך, ישמעאל שבה אותן משום שחשב שיש להן ערך רב כשבויות בעלות מעמד גבוה [ביאור שטיינזלץ].
בשל אורכו של הפסוק והפירוט הרב של קבוצות השבויים, הכתוב חוזר שוב על הפועל וַיִּשְׁבֵּם כדי לחדש את רצף הסיפור [מצודת דוד].
לבסוף נאמר וַיֵּלֶךְ לַעֲבֹר אֶל־בְּנֵי עַמּוֹן. הכתוב מדגיש כי המילה לַעֲבֹר נכתבת באות רי"ש ואין לטעות ולקרוא אותה באות דל"ת [מנחת שי]. ישמעאל לוקח עמו את השבויים כדי לחצות את הירדן ולהשתקע בארץ בני עמון [מצודת דוד]. מסע זה חושף את המניע העומד מאחורי מעשיו: ישמעאל פעל כשליחו של מלך בני עמון, ששאף לעורר מהומה ולהשמיד כל זכר לשלטון הבבלי באזור [ביאור שטיינזלץ]. במספר כתבי יד עתיקים מופיעה הגרסה "את בני עמון" במקום אֶל־בְּנֵי עַמּוֹן, אך המשמעות נותרת זהה, שכן במקרא המילה "את" משמשת לעיתים במשמעות של "אל" [רד"ק, מנחת שי].