בעיצומו של הטבח באנשים שעלו מכיוון שכם, קבוצה קטנה מתוך השיירה מנסה לשאת ולתת על חייה. נִמְצְאוּ בָם מתייחס לאותם עשרה אנשים מתוך הולכי הדרך [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], אשר מתחננים על נפשם ומציעים בתמורה מַטְמֹנִים – אוצרות של תבואה שנקראים כך משום שדרך בני האדם לטמנם במקומות מחבוא בשדה [מצודת ציון]. האנשים מבטיחים לגלות את מיקום האוצרות כדי שישמעאל יוכל לקחת אותם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מאחורי הצעת השוחד הזו מסתתרת אי הבנה טראגית. האנשים סברו בטעות כי גדליה הוא זה שציווה להרוג אותם על כך שהם הולכים לבית ה', ולכן הציעו את האוצרות כשוחד שנועד למעשה לגדליה, בתקווה שיחוס על חייהם [מלבי"ם].
הפרשנים מציעים מניעים שונים להחלטתו של ישמעאל להיעתר לבקשתם. הגישה הפשוטה היא שישמעאל פשוט רצה להרוויח את אוצרות היבול שלהם [ביאור שטיינזלץ]. בחירה זו מדגישה סולם ערכים מעוות, ומלמדת שחיטים ושעורים היו חביבים עליו יותר מדמם של ישראל, שכן את שאר האנשים שלא היה להם מה להציע הוא רצח ללא רחם [חומת אנך].
מנגד, יש המפרשים כי החלטתו של ישמעאל נבעה מתכנון פוליטי ופסיכולוגי קר. הוא השאיר אותם בחיים כדי שיחשבו ויפיצו את השמועה שהטבח כולו נעשה בפקודתו של גדליה. מהלך זה נועד להטיל אימה על הניצולים שיחשבו שגדליה מונה על ידי נבוכדנצר לרצוח אבלים תמימים, או לחלופין, לגרום לעם לשמוח ולהצדיק את רציחתו של גדליה בידי ישמעאל, כמי שפגע ברוצח המונים [מלבי"ם].
בסופו של דבר, וַיֶּחְדַּל וְלֹא הֱמִיתָם – ישמעאל עצר ולא הרג אותם יחד עם אחיהם, אם כי נותר ספק אם אכן השאיר אותם בחיים גם לאחר מכן [ביאור שטיינזלץ].