שמונים אנשים מגיעים מערי ממלכת ישראל לשעבר – שכם, שילה ושומרון [ביאור שטיינזלץ], כשהם נושאים עמם מנחה ולבונה המיועדות לה'. הופעתם החיצונית מעידה על צער עמוק ואבל כבד על חורבן ירושלים, שריפת המקדש וגלות יהודה [מצודת דוד, רד"ק]. אותות האבלות מתבטאים בכך שהם קרועי בגדים, מגולחי זקן – כלומר גילחו את שערם [מצודת ציון], ומתגודדים – שורטים את בשרם ועושים בו שריטות לאות צער [רש"י, מצודת ציון, רד"ק].
הבאת המנחה מעוררת תמיהה, שכן המקדש כבר חרב. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת מטרת בואם לְהָבִיא בֵּית ה':
הגישה הראשונה מסבירה כי האנשים יצאו לדרכם מבלי לדעת על חורבן הבית, ורק במהלך המסע הגיעה אליהם השמועה המרה, ובעקבותיה קרעו את בגדיהם ונהגו מנהגי אבלות [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. על הסבר זה עולה השאלה כיצד ייתכן שחלפו חודשיים מאז החורבן והם טרם שמעו על כך. התשובה לכך היא שהם אכן ידעו על כיבוש ירושלים ועל הגלות, אך סברו שמאחר שהושארו בארץ דלת העם, הבבלים הותירו גם את המקדש על כנו כדי לאפשר להם להקריב קרבנות. רק בדרך נודע להם שהבית נשרף כליל, ואז התאבלו והמשיכו בדרכם אל גדליה [רד"ק].
מנגד, הגישה השנייה גורסת כי האנשים ידעו היטב על החורבן מראש, אלא שבאו להקריב את מנחתם על המזבח שנותר במקומו, על בסיס ההלכה לפיה ניתן להקריב קרבנות במקום המזבח גם כאשר הבית אינו עומד על תלו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מעבר לעצם בואם, להגעת האנשים הללו ישנו תפקיד במזימה הפוליטית המתרחשת ברקע. המטרה בהריגתם הייתה לייצר עלילה נגד גדליה. הכוונה הייתה להפיץ שמועה שקרית לפיה גדליה הוא שהרג את האנשים, כדי לגרום לציבור לחשוב שמלך בבל ציווה עליו להוציא להורג כל מי שמתאבל על חורבן בית ה' או מנסה להקריב שם [מלבי"ם].