ירמיהו, פרק מ״א, פסוק ה׳

וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מערי ממלכת ישראל לשעבר, מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, קבוצה של שְׁמֹנִים אִישׁ, וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם כדי לְהָבִיא בֵּית ה'. הופעתם החיצונית מעידה על אבל כבד על חורבן ירושלים וגלות יהודה, שכן הם מְגֻלְּחֵי זָקָן שגילחו את שערם, וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים העושים שריטות בבשרם לאות צער. הבאת הקרבנות נובעת מכך שידעו על הגלות אך סברו שהמקדש הושאר עבור דלת העם ורק בדרך גילו על שריפתו, או לחלופין שידעו על כך מראש ובאו להקריב על מקום המזבח שנותר. הגעתם משמשת רקע למזימה פוליטית להורגם, במטרה להעליל על גדליה ולהפיץ שמועה שקרית שהוא מוציא להורג את מי שמתאבל על חורבן הבית.