ביום שלאחר רצח גדליה בן אחיקם, שורר במצפה שקט מתוח של הסתרה. הציון וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי משמש כהקדמה לאירועים הטרגיים שעתידים להתרחש מיד לאחר מכן [מצודת דוד]. הפסוק מדגיש כי וְאִישׁ לֹא יָדָע על דבר הרצח. הפרשנים מסבירים עובדה זו בשני מישורים: במישור המעשי, ישמעאל המית את שומריו של גדליה ושבה את הנותרים, כך שלא נותר מי שיפיץ את הבשורה. בנוסף, נראה שהאירוע התרחש בראש השנה, יום שבו אנשים ממילא נמנעים ממסעות בדרכים [ביאור שטיינזלץ].
במישור המכוון, ישמעאל פעל באופן אקטיבי כדי להעלים את דבר המיתה, עובדה המדגישה את רשעותו העמוקה ואת אכזריותו [אברבנאל]. מטרתו בהסתרת הרצח הייתה להרוויח זמן כדי לרקום עלילה שקרית, שבאמצעותה יוכל לטעון בהמשך כי הרג את גדליה כדין ובמשפט [מלבי"ם].
הסתרת המידע היא שהכשירה את הקרקע לטבח הבא. מכיוון שהדבר לא נודע, הגיעו למקום שמונים איש משכם, משילה ומשומרון. אנשים אלו, שנהגו מנהגי אבלות על חורבן ירושלים ושריפת המקדש, שמעו על מינויו של גדליה ועל קיבוץ היהודים סביבו, ובאו במטרה להביא מנחה לבית ה' ההרוס. חוסר ידיעתם על מות המנהיג הוא שאפשר לישמעאל לצאת לקראתם בבכי מזויף, להפיל אותם במלכודת ולשחוט גם אותם [אברבנאל, מלבי"ם].