פתיחת ספר איוב משמשת כמפתח להבנת הוויכוח הפילוסופי שילווה את הספר כולו. על ידי קביעת נקיותו המוחלטת של הגיבור מכל חטא, הכתוב שולל מראש כל סבירות טבעית או עונש מקובל על חטאים כסיבה ליסורים הקשים שיבואו עליו, ובכך מעצים את שאלת ההשגחה האלוהית [מלבי"ם].
באשר לזהותו של איוב ומקום מגוריו, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיוב היה דמות היסטורית אמתית ולא משל [אבן עזרא, חומת אנך], אם כי ישנה דעת מיעוט הרואה בסיפור כולו אלגוריה [תקות אנוש]. מקום מגוריו, בְאֶרֶץ־עוּץ, מזוהה על ידי רוב המפרשים כאזור ארם במזרח או אדום, ואיוב עצמו מתואר כמי שהיה מזרעו של אברהם אבינו, דרך עשו או נחור, אשר שמר על האמונה המונותאיסטית המקורית [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, רמב"ן]. מנגד, ישנו פירוש רעיוני הדורש את השם עוץ מלשון עצה, ורואה בה מקום שבו נתנו עצות רעות נגד ה' בדור הפלגה [רש"י]. רובד נוסף ועמוק מזהה את איוב כגלגול נשמתו של תרח, אביו של אברהם, אשר נולד כ"צדיק בן רשע" ונועד לסבול ייסורים בעולם הזה כדי לתקן את חטאי העבר [חנוכת התורה].
הכתוב משתמש במילה וְהָיָה כדי לתאר מצב תמידי ורציף של עבר ועתיד [רש"י], אך גם כדי לרמוז על לשון שמחה, שכן איוב שמח בעושרו הרוחני אף יותר מבעושרו החומרי [אלשיך]. התואר אִישׁ מעיד על היותו אדם חשוב ובעל מעמד [אלשיך].
שלמותו של איוב מחולקת בפסוק לשני רבדים המשלימים זה את זה. הרובד הראשון, תָּם וְיָשָׁר, מתייחס להתנהגותו המוסרית והחברתית בין אדם לחברו [מצודת דוד, רמב"ן, חומת אנך]. היותו ישר מעידה על טבעו הטוב, אך המילה תם לוקחת זאת צעד קדימה ומתארת אדם שפועל מתוך טוהר מידות מוחלט וללא כל חישובי תועלת אישית [מלבי"ם, אלשיך]. עם זאת, יש המעירים כי תמימות זו נבעה מחוסר העמקה בחכמה פילוסופית עיונית, חוסר שיוביל בהמשך למבוכתו אל מול דרכי ההשגחה [רלב"ג, תקות אנוש].
הרובד השני, וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע, נוגע למערכת היחסים שבינו לבין בוראו ולעבודת הלב [רש"י, רמב"ן, חומת אנך]. יראת השמים שלו הייתה כה עמוקה עד שחשש תמיד שמא חטא בשוגג [אלשיך], והוא הקפיד לקיים את חוקי ה' גם כשלא הבין את טעמם השכלי [מלבי"ם]. יכולתו לסור מרע נבעה מיראת אלוהים טהורה, שגרמה לו לפרוש מן החטא גם בסתר כשאיש לא ראה אותו [אלשיך], ושמרה עליו לבל יחטא בשפתיו או יטיח דברים כלפי מעלה אפילו ברגעי כעס ומשבר [תקות אנוש].