החלטת בית הדין של מעלה עוברת משלב הדיון התאורטי לשלב המעשה, ומעמידה את אמונתו של האדם במבחן קשה ומוגדר מראש. ה' מתיר לשטן לנסות את איוב, במטרה לברר האם צדקתו נובעת מאהבה אמיתית או שמא היא תלויה בדבר, והאם בעקבות ייסורים קשים הוא יזנח את בוראו. הפרשנים מדגישים כי איוב היה נקי מכל חטא, וייסוריו לא באו כעונש אלא כניסיון טהור לבחינת שלמות לבבו, עובדה שנסתרה מעיני רעיו לאורך כל ויכוחיהם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
במסגרת אישור זה, נאמר לשטן הִנֵּה כָל־אֲשֶׁר־לוֹ בְּיָדֶךָ, כלומר, כל רכושו ובני ביתו מסורים לידך כדי לאבדם [מצודת דוד]. עם זאת, ה' מציב גבול ברור לניסיון ומצווה רַק אֵלָיו אַל־תִּשְׁלַח יָדֶךָ. לשטן מותר לפגוע בקנייניו החיצוניים של איוב, אך נאסר עליו לפגוע בגופו עצמו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הגבלה זו נובעת מהבנת טבע האדם; בני אדם מגיבים שונה לאובדן. יש מי שאינו נשבר מאובדן ממון אך קורס ממות בניו, ויש מי שעומד באובדן משפחתו אך אינו מסוגל לשאת כאב פיזי. לכן, הניסיון נבנה בהדרגה, ומתחיל רק במעגל החיצוני של חיי איוב [מלבי"ם].
לאחר קבלת הרשות, נאמר כי וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי ה' כדי לממש את משימתו. יציאה זו אינה רק פעולה במרחב, אלא טומנת בחובה משמעות רוחנית עמוקה הנדונה במקורות. גישה אחת מסבירה זאת מבחינה פילוסופית: הפסד וחורבן אינם יוצאים ישירות מאת ה', שהוא מקור הקיום והטוב, אלא הם מתרחשים כאשר כוחו של ה' סר ממקום מסוים, מה שמאפשר להעדר ולרע לחול שם [מלבי"ם].
גישה אחרת מתמקדת בביטוי המדויק "מעם פני ה'", ומסבירה כי בשל העובדה שהשטן קיבל על עצמו את תפקיד המקטרג ומביא הרעה, הוא הורחק ממחיצתו הקרובה לה'. יתרה מכך, כאשר השטן ראה שאכזריותו רעה בעיני ה', הוא נמנע מלבצע את ההרס בעצמו. משום כך, הפגיעה בפועל ברכושו של איוב נעשתה על ידי בני אדם, כדוגמת השבאים והכשדים שניעורו לפעול באכזריות, ולא ישירות על ידי השטן [אלשיך].