חיי המשפחה של איוב מתאפיינים בעושר רב ובקרבה יוצאת דופן בין האחים, הנוהגים להתכנס יחד לסעודות משותפות. מנהג זה משקף אמנם שלווה ואחווה, אך טומן בחובו גם סכנות רוחניות הנובעות מריבוי טובה ומשתאות.
הפעלים המופיעים בפסוק, כדוגמת וְהָלְכוּ וכן וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ, כתובים בלשון עבר אך מתארים פעולה תמידית ושגרתית שהיו רגילים לעשותה [רש"י, מצודת דוד]. הביטוי בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ מלמד שלכל אחד מהבנים היה יום קבוע ומיוחד שבו הוא אירח את כל המשפחה בביתו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. סבב אירוח זה נועד לשמור על השלום ולמנוע קנאה ושנאה בין האחים [מלבי"ם].
באשר לתדירות המשתאות, ישנה מחלוקת בין הפרשנים. בעוד שחלקם מבינים כי מדובר בסבב יומיומי שבו בכל יום בן אחר אירח [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], אחרים טוענים כי רחוק הדבר שעשו כך בכל יום. לשיטתם, לא ייתכן שאיוב היה משלים עם מציאות של משתה תמידי וריק מתוכן, ולכן יש לפרש שהתכנסו רק לעיתים כשחפצו בכך, או פעם אחת בשנה [רמב"ן, חומת אנך].
היעדרותו של איוב מהמשתאות אינה מקרית. יראי ה' אינם נוהגים לשבת בבתי משתה, אפילו עם בני משפחתם. הבנים הלכו מיוזמתם לעסוק בענייני החומר ללא רשות אביהם, ולכן כאשר הזמינו את האחיות, הם לא קראו לאיוב להצטרף [תקות אנוש]. למעשה, העושר הגדול ומשתאות היין הם שהיוו את הפתח לצרות ולפורענות שבאה עליהם לבסוף [אלשיך].
הפסוק מדגיש כי הבנים וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם, שככל הנראה טרם נישאו [ביאור שטיינזלץ], לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם. ההפרדה בפסוק – תחילה הליכת הבנים ורק לאחר מכן הקריאה לאחיות – באה ללמד על מידת הצניעות שהייתה נהוגה בהם. כדי למנוע חשש של תערובת עם אנשים זרים, הבנים הלכו תחילה לבדם וייסדו את המשתה. רק לאחר שווידאו שאין במקום זרים, שלחו לקרוא לאחיותיהם כדי שיאכלו וישתו אך ורק עמם, ללא נוכחות חיצונית [אלשיך]. התכנסות זו של כל האחים בבית אחד רומזת גם לאסון העתיד להתרחש, שבו ימצאו כולם יחד באותו הבית בעת מפולת [תקות אנוש].