רצף האסונות הפוקדים את איוב אינו מותיר לו רגע של מנוחה, והמכות ניחתות עליו זו אחר זו ללא הפוגה. בעוד השליח הראשון עדיין עומד ומגולל את פרטי האסון הקודם על פשיטת שבא על הבקר והאתונות, מופיע מיד שליח נוסף [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. תכיפות זו נועדה להדגיש את עוצמת הפגיעה, כאשר השליח עצמו ניצל באופן זמני בלבד ונותר בחיים רק כדי לבשר את הבשורה המרה לאיוב, בטרם מת גם הוא מיד לאחר מכן [מלבי"ם, אלשיך].
השליח מדווח כי אש אלהים ירדה מן השמים. הפרשנים נחלקו בהבנת מהותה של אש זו. גישה אחת מסבירה כי מדובר באש אדירה ועוצמתית, או כזו שאין לה הסבר טבעי, שכן דרכו של המקרא להצמיד את שם ה' לדברים כדי להעצים את גודלם [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי אכן מדובר באש שמימית וניסית, וההוכחה לכך היא שהאש לא התפשטה מסבך יער קרוב, אלא נפלה ישירות מן השמים ופגעה באופן ממוקד אך ורק בצאן ובנערים, שהם המשרתים ושומרי הצאן, מבלי לגעת בדבר מלבדם [אלשיך, רש"י].
הבחירה לפגוע דווקא בצאן באמצעות אש אינה מקרית. הצאן נשרף כליל כדי לרמוז לאיוב שכשם שאש זו הביאה חורבן, כך גם העולות שהקריב בעבר מהצאן לא התקבלו ברצון לפני ה' [אלשיך].
מבנה האסונות כולו מתוכנן בקפידה. סדר המכות מדלג בכוונה בין פגיעות בידי אדם, כמו שבא וכשדים, לבין פגיעות על ידי כוחות הטבע, כמו אש ורוח. תחלופה זו נועדה להעצים את ההלם, שכן לו היו באות שתי מכות רצופות מידי אדם או מידי הטבע, החידוש והזעזוע היו פחותים [מלבי"ם]. יתרה מכך, האופן השונה שבו נהרגו הנערים במכות השונות, בין אם בחרב, באש או בסקילה ומעיכה בנפילת הבית, משקף דין שמימי מחושב. כל קבוצת משרתים ובנים נידונה למיתה התואמת את חטאיה, והמקנה שהיה עמם נספה יחד איתם [אלשיך].