איוב, פרק א׳, פסוק ט״ז

עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא ממחיש את רצף האסונות הניחתים על איוב ללא הפוגה, כאשר השליח השני מופיע בעוד הראשון מגולל את פרטי האסון הקודם. השליח מדווח כי אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם, והכוונה היא לאש אדירה ובלתי טבעית, או לאש ניסית שפגעה באופן ממוקד רק בצאן ובמשרתים. פגיעה זו מכוחות הטבע, שבאה מיד לאחר מכה מידי אדם, נועדה להעצים את ההלם, תוך שהיא רומזת לאיוב שקרבנותיו לא התקבלו ברצון לפני ה' ומענישה את המשרתים בדיוק נמרץ בהתאם לחטאיהם. השליח חותם באמרו וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ, שכן הוא ניצל באופן זמני בלבד ונותר בחיים רק כדי לבשר את הבשורה המרה, בטרם ימות גם הוא.