דאגתו הרוחנית של איוב לילדיו לא פסקה גם בעיצומה של שגרת חייהם העשירה והשלווה. לאחר שילדיו היו עורכים סעודות רצופות, איוב לקח על עצמו את האחריות למצבם הדתי וביקש לכפר על פגמים נסתרים שאולי דבקו בהם מתוך השפע והשמחה.
המילה הִקִּיפוּ מציינת את סיום מחזור הימים. הפרשנים מסכימים כי כאשר תמו שבעת ימי המשתה של הבנים, וטרם החל סבב חדש של סעודות, פעל איוב מיד. הוא שלח אליהם שליחים וַיְקַדְּשֵׁם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות הקידוש כאן היא הזמנה וקריאה לבוא אליו כדי ליישרם בדרכי ה' [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. עם זאת, יש המפרשים זאת כפעולת טהרה פיזית והכנה רוחנית לשם הקרבת הקרבן, כגון פרישה מנשותיהם וכיבוס בגדיהם [רמב"ן], או אף אזהרה והנחיה שלא יעשו מלאכה ביום שבו מוקרב עליהם קרבן [חומת אנך].
בבוקר המחרת, איוב העלה עולות מִסְפַּר כֻּלָּם, כלומר עבור כל שבעת בניו ושלוש בנותיו [רש"י, מצודת דוד, רמבן]. בחירת סוג הקרבן אינה מקרית, שכן קרבן עולה נועד לכפר ספציפית על הרהורי הלב [מצודת דוד, מלבי"ם].
חששו של איוב מתואר במילים אוּלַי חָטְאוּ... וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם. המילה אוּלַי מבטאת פחד ודאגה שמא אירע קלקול [אבן עזרא], והפועל וּבֵרְכוּ משמש כאן בלשון סגי נהור, ככינוי נקי שמשמעותו קללה וגידוף [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. איוב דאג שמא מתוך זחיחות הדעת, טוב הלב והשמחה היתרה של המשתה, עלו בלבם של ילדיו מחשבות של חטא וכפירה כלפי ה', גם אם לא ביטאו זאת בשפתיהם [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
המילים כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כׇּל־הַיָּמִים נכתבו בלשון עתיד כדי לתאר פעולה תדירה וקבועה [רש"י]. עם זאת, מתוך התמדה זו עולה גם ביקורת על התנהלותו. יש המצביעים על כך שאיוב לקח את האחריות על עצמו במקום לדרוש מילדיו לתקן את דרכם, ובכך כביכול פטר אותם מאחריות למעשיהם [תקות אנוש]. יתרה מזאת, במקום להפסיק את מעגל הסעודות הבלתי פוסק שהיווה סכנה רוחנית, איוב הניח להם להמשיך להקיף את ימי המשתה וסמך על הקרבנות שיכפרו, כעין גישה של חטא ושיבה. התנהלות זו, יחד עם העובדה שהרהורי עבודה זרה חמורים מכדי שיתוקנו בקרבן עולה בלבד, מסבירה מדוע בסופו של דבר באה על איוב רעה כה גדולה למרות צדקותו [אלשיך].