שרשרת האסונות הניחתת על איוב מגיעה לשיאה עם הופעתו של השליח הרביעי והאחרון, הנושא בפיו את הבשורה הקשה מכל על גורל הילדים. רצף האירועים מתואר בדרך טבעית ומציאותית, סגנון סיפורי שנועד לחזק את אמונת הקורא ולשמור על אמינות המסר, בין אם מדובר בתיאור עובדתי ובין אם מדובר במשל [תקות אנוש].
הכתוב פותח במילים עַד זֶה מְדַבֵּר, כאשר המילה וְזֶה מתייחסת לשליח נוסף המגיע לזירה [ביאור שטיינזלץ]. המילה אֹכְלִים מבארת כי הבנים והבנות היו אוכלים באותה עת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על שינוי לשוני דק אך משמעותי בפסוק זה בהשוואה לפסוקים הקודמים. בעוד שאצל שלושת השליחים הראשונים נכתב "עוד זה מדבר", כאן נכתב עַד. הגישה המרכזית מסבירה כי משמעות המילה היא עדיין, כלומר בעוד השליח הקודם מדבר הגיע השליח האחרון בסדרה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא].
לעומת זאת, פרשנים אחרים רואים בשינוי זה עדות להפסקה ברצף. לשיטתם, השליח הרביעי המתין בסבלנות עד שהשליח השלישי יסיים את דבריו, ולא התפרץ לתוכם כפי שעשו קודמיו. הסיבה להמתנה זו נובעת ממהות הבשורה, שכן בעוד שלושת השליחים הראשונים בישרו על אובדן רכוש שהוא שלב המהווה ניסיון אחד רציף, אובדן הבנים הוא ניסיון חדש ונפרד לחלוטין שמצריך הפרדה [מלבי"ם]. בנוסף לכך, בשל מרירותה הקיצונית של בשורת המוות, ה׳ כיוון את הדברים כך שהשליח ימתין קמעה. מטרת ההמתנה היא לפעול בחמלה מסוימת כלפי איוב, כדי ששבר מות הבנים לא יכה בו בעוצמה כפולה בעודו שומע את השבר הקודם [אלשיך].