תיאור נכסיו של איוב מציג תמונה של אימפריה כלכלית עצומה. האיש לא היה רק עשיר מופלג, אלא בעל מעמד חברתי ופוליטי כביר, מעין מלך מקומי שהונו מעניק לו ביטחון וכבוד רב.
הכתוב מפרט את סוגי רכושו בסדר מכוון. תחילה מוזכרים שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן, שכן נהוג למנות את הכמות הגדולה ביותר בראש הרשימה [רש"י]. בהמשך הכתוב מונה צֶמֶד בָּקָר, כלומר זוגות של שוורים המחוברים יחד. הסיבה לכך היא שחרישה דורשת עבודה בשניים ולכן כל זוג נחשב ליחידה אחת, בניגוד לגמלים ולאתונות המשמשים לרכיבה ולנשיאת משאות ולכן נספרים כבודדים [מצודת דוד, מצודת ציון]. הפירוט המדויק של המספרים העצומים מלמד על חוסנו הכלכלי, שהבטיח כי גם אם בניו יבקשו להפריד את רכושם, או במקרה של גזרות ואסונות פתאומיים, עדיין יישאר בידו עושר רב שישמר את מעמדו [תקות אנוש].
בנוסף למקנה מציין הכתוב וַעֲבֻדָּה רַבָּה. המונח מתייחס לתוצרת האדמה, לשדות, לכרמים ולפרדסים, המניבים פרי על ידי עבודת חרישה וקצירה [מצודת דוד, תקות אנוש]. עושר שלם דורש שילוב של בעלי חיים וקרקעות [תקות אנוש]. במקביל, מונח זה מכוון גם לכוח האדם העצום של עבדים ופועלים רבים שהעסיק כדי לתחזק את נכסיו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בזכות כל אלה, מעמדו מוגדר כגָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם. רוב הפרשנים מסכימים כי אין מדובר רק בעושר חומרי, אלא בכבוד, בהשפעה ובשם טוב, עד שנחשב למעין מלך קטן בעיני הבריות. מבחינה גיאוגרפית, "בני קדם" הם אנשי המזרח או ארם. גדולתו מודגשת במיוחד לאור העובדה שחי בארץ עוץ שאינה נחשבת לאזור מקנה טבעי, ובכל זאת הצליח לעקוף בעושרו את כל מלכי ונשיאי המזרח שארצם משופעת בגמלים וצאן [רמב"ן, מצודת דוד].
מעבר לפן החומרי והגיאוגרפי, ישנה גישה המפרשת את המילה "קדם" מלשון קדמוניות, כלומר אנשים שחיו לפניו. על פי פירוש זה, איוב היה גדול אף מאנשי דור הפלגה שחטאו, שכן הוא נותר תם וישר ולא נתפס בעוונם [רש"י, תקות אנוש]. עם זאת, בהשוואה לאברהם אבינו איוב נופל במדרגתו. בעוד שאצל אברהם נכתב "האדם הגדול" עם ה"א הידיעה משום שעמד בעשרה ניסיונות, אצל איוב נכתב רק "גדול" שכן עמד בניסיון אחד בלבד [רש"י].
הבחנה לשונית דקה שופכת אור על העתיד להתרחש. הכתוב משתמש במילה וַיְהִי לתיאור עושרו, מילה המבטאת לרוב צער וכאב, בניגוד למילה "והיה" המבטאת שמחה ומתקשרת לצדקתו ולמעשיו הטובים. שימוש כפול זה במילה וַיְהִי בפסוק רומז כי רכושו החומרי של איוב אינו סיבה לשמחה אמיתית, והוא זה שעתיד להפוך למקור צרתו ויגונו [אלשיך].