טענתו המרכזית של השטן נגד איוב היא שאמונתו וצדקתו אינן נובעות מטוהר לב אמיתי, אלא מתוך כדאיות ונוחות. כאשר אדם חי בעולם שקט ונינוח שבו כל רצונותיו מתגשמים ללא מאבק, אך טבעי שיהיה ירא שמים. על פי המסורה, המילה הכתובה בפסוק חסרה אות, ויש לקרוא אותה כ־אַתָּה [מנחת שי].
השטן פונה אל ה׳ ומציין את ההגנה המוחלטת המוענקת לאיוב. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה שַׂכְתָּ נגזרת מלשון משוכה, גדר או מחיצה. ה׳ פרש על איוב, על משפחתו ועל רכושו מסך של חסות והגנה, המונע מכל רעה להתקרב אליהם [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא, תקות אנוש, שטיינזלץ]. הגנה זו אינה רגילה; היא נעשית על ידי ה׳ בעצמו ולא על ידי שליח, והיא מקיפה אותו מִסָּבִיב מכל עבר ללא שום פרצה. שלמות זו, שבה איוב אינו חווה אפילו הפסד קל שבקלים, מונעת ממנו לייחס את הצלחתו למזל עיוור, ומחייבת אותו להכיר בהשגחה האלוהית [אלשיך].
לצד ההגנה, איוב זוכה גם לשפע כלכלי עצום, כאשר מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ. שפע זה חורג מגדר הרגיל, עד כדי כך שכל מי שבא עמו במגע עסקי התעשר גם הוא, ואפילו עני שקיבל ממנו פרוטה זכה לעושר [אלשיך]. כתוצאה מכך, וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ. משמעות המילה פָּרַץ היא התרבות והתחזקות [רש"י, אבן עזרא, שטיינזלץ]. מרוב ריבוי הצאן והבקר, נדמה היה כי הם פורצים את הגדרות שנועדו להכילם וממלאים את הארץ כולה [מצודת דוד]. יתרה מכך, ישנה גישה פרשנית המבוססת על המדרש, ולפיה ההצלחה פרצה את גבולות הטבע עצמו, עד כדי כך שהעזים של איוב היו חזקות מספיק כדי להרוג זאבים [רש"י, אלשיך].
לאור כל זאת, מסכם השטן את טענתו: יראת החטא של איוב מעורבת באהבת התגמול שהוא מקבל, ובפחד לאבד את ההגנה האלוהית על גופו ורכושו. מכיוון שמעולם לא הועמד בניסיון אמיתי, ומאחר שניסים מלווים אותו כדבר שבשגרה, מסירותו לה׳ היא תוצאה מתבקשת והגיונית של מצבו, ואינה מעידה בהכרח על אמונה נקייה וחסרת פניות [רש"י, מלבי"ם, תקות אנוש].