איוב, פרק א׳, פסוק ה׳

כאשר הסתיים מחזור סעודות בניו, וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, פעל איוב מיד כדי לזמן אותם אליו, להדריכם בדרכי ה' ולהכינם רוחנית ופיזית, וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם. בבוקר המחרת הוא הקריב קרבנות עולה עבור כל עשרת ילדיו, וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, שכן קרבן זה נועד במיוחד לכפר על הרהורי הלב. איוב חשש שמא מתוך זחיחות השפע והשמחה הם כפרו או קיללו את ה' במחשבתם, דאגה המבוטאת במילים אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם, בהן הפועל לברך משמש בלשון נקייה לגידוף. שגרה קבועה זו, כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כׇּל הַיָּמִים, חושפת גם ביקורת על כך שאיוב לקח את האחריות על עצמו וסמך על הקרבנות, במקום לדרוש מילדיו לתקן את דרכם ולהפסיק את מעגל הסעודות המסוכן.