תחושת מועקה כבדה עולה מן המילים, שבהן האדם חש כי חטאיו נשמרים בקפדנות ואינם נמחקים, או לחלופין, תקווה עמוקה להסתרתם בחסד אלוהי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים חָתֻם בִּצְר֣וֹר מתארות פעולה של סגירה, קשירה ושמירה קפדנית, בדומה לצרור כסף או אבנים טובות ששומרים עליהם היטב לבל יאבדו [רש"י, מצודת ציון]. לפי גישה זו, האדם מלין על כך שחטאיו נותרים סגורים וחתומים, ואינם מתכפרים או מנוכים מהחשבון למרות הייסורים הרבים שעברו עליו [רלב"ג, מצודת דוד]. יש הסבורים כי החטא המקורי נשמר וחתום עד ליום המיתה, בעוד שבהווה ה' דן את האדם בייסורים [רמב"ן]. יתרה מכך, ייתכן כי הייסורים הנוכחיים אינם באים לכפר על החטא הראשון, אלא הם עונש על כך שמתוך הסתר הפנים האדם מתחיל להרהר, לדבר נגד ה' ולחטוא [אלשיך].
בהמשך לכך, המילה וַתִּטְפֹּל מפורשת מלשון חיבור, הדבקה או מריחה [אבן עזרא, מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסכימים כי המשמעות היא שה' מוסיף, מחבר ומדביק עוון נוסף על עוונו של האדם [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], ואף מעניש אותו על חטאי נעורים שכלל לא ראוי להעניש עליהם [מצודת דוד].
לעומת קו המחשבה המחמיר, קיימת פרשנות הפוכה לחלוטין הרואה בפסוק ביטוי של אהבה וחסד. לפי גישה זו, ה' צורר את פִּשְׁעִי – שהוא המרד הגלוי והמעשי – וחותם אותו מלמעלה כדי שלא ייפתח ויתגלה לאיש. במקביל, את עֲוֺנִי – שהוא עיוות השכל הנסתר ממילא – ה' טח ומכסה בטיט, משמעות נוספת למילה וַתִּטְפֹּל, כדי להסתירו לחלוטין. כך ה' מתהפך מאויב לאוהב, ומכסה על כל החטאים והפשעים הכבדים באהבה, כדי שלא ייראו לשום נברא [מלבי"ם].