איוב, פרק י״ד, פסוק י״ג

איוב מביע משאלה עמוקה המוצגת כתרחיש היפותטי, שבו המוות אינו סוף מוחלט אלא תחנת מעבר ומקום מסתור זמני מפני הזעם האלוהי, מתוך תקווה לתחייה מחודשת.

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיוב מייחל לכך שהמוות יהיה זמני בלבד. הוא מבקש שה' יטמין אותו בשאול עד שיחלוף כעסו, יקצוב לשהותו שם זמן מוגדר, ולאחר מכן יזכור אותו ויקימו לתחייה. משאלה זו מגיעה כתגובה לטענות על חיים לאחר המוות, תוך שאיוב מבין כי אילו העונש היה זמני ומידתי בהתאם לחטאים, הוא היה מתקבל על הדעת, אך מכיוון שהמוות הוא נצחי, העונש נראה לו כבד מנשוא [רמב"ן, מלבי"ם].

בבקשתו תַּצְפִּנֵנִי תַּסְתִּירֵנִי ישנה הדרגתיות: המילה תַּצְפִּנֵנִי משמעה הזזה הצידה מחוץ לטווח הראייה, ואילו תַּסְתִּירֵנִי מבטאת העלמה והסתרה מוחלטת [מלבי"ם]. איוב מייחל שגופו יישמר במקום המסתור שבקבר מבלי שיירקב ויושחת [תקות אנוש], ויישאר שם עַד־שׁוּב אַפֶּךָ, כלומר עד שיעבור כעסו של ה' ויסתיימו הייסורים [ביאור שטיינזלץ, רמב"ן].

הבקשה תָּשִׁית־לִי חֹק מתפרשת לרוב כדרישה להצבת גבול וקביעת זמן מוגדר וקצוב לשהות בשאול [מצודת ציון, מלבי"ם]. גישה אחרת רואה במילה חֹק בקשה לקביעת טבע ומחזוריות חדשה עבור האדם, בדומה לעץ שחוזר לפרוח לאחר שנגדע [רלב"ג].

מנגד, יש המפרשים את המושג חֹק כחוק הטבע שנגזר על כל אדם לשוב אל עפר הארץ. לפי גישה זו, איוב מבקש שגופו לא ירד מיד לעפר, אלא שה' יסתיר אותו שלם בקברו, ורק רגע אחד לפני תחיית המתים יתקיים בו החוק של החזרה לעפר, כך שקיום החוק והזכירה האלוהית המבוטאת במילה וְתִזְכְּרֵנִי יתרחשו ממש באותו הזמן [אלשיך].