חיי האדם בעולם הזה תחומים בגבולות זמן מוחלטים שנקבעו מראש על ידי ה׳. מתוך הכרה באפסיות האדם ובזמנו הקצוב, מופנית כאן טענה הגותית ואמונית כלפי שמיים, הבוחנת את משמעות הקיום האנושי לאור הגזירה האלוהית שאינה ניתנת לשינוי.
המילה אִם מתפרשת לרוב במשמעות של "כיוון ש" [ביאור שטיינזלץ], או במובן של "אמנם" ובוודאות [תקות אנוש]. הפרשנים מסכימים כי המילה חֲרוּצִים משמעותה שחיי האדם הם קצובים, גזורים, חתוכים במידה ומוגדרים מראש. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה׳ גזר מראש את אורך חייו של האדם. המילים מִסְפַּר־חֳדָשָׁיו אִתָּךְ מבטאות את הרעיון שמניין חייו של האדם שמור וקבוע אצל ה׳, שכן לחיי האדם יש סוף והפסקה, ואלמלא כן היה מספרם אינסופי ובלתי ידוע [תקות אנוש]. בהמשך לכך, חֻקָּו עָשִׂיתָ וְלֹא יַעֲבֹר (כאשר המילה חֻקָּו נקראת כ"חוקיו" [מנחת שי]) מצביע על כך שה׳ קבע חוקים וגבולות ברורים לזמן החיים, שאותם האדם אינו יכול לחצות כדי לחיות ולו רגע אחד נוסף [אבן עזרא, רמב"ן, מצודת דוד].
מתוך הבנה זו של קוצר החיים והגבולות הנוקשים, עולות מסקנות שונות. יש הסבורים כי עצם העובדה שחיי האדם קצובים ונגזר עליו למות מהווה עונש מספק, ולכן ראוי שה׳ יניח לאדם להשלים את זמנו הקצר במנוחה [רש"י, רלב"ג]. מנגד, יש שלוקחים את רעיון הגזירה שלב אחד קדימה, וטוענים כי לא רק תוחלת החיים קבועה מראש, אלא כל מעשיו ופעולותיו של האדם מוכתבים על ידי ה׳. לפי תפיסה זו, האדם אינו חופשי בבחירותיו, וממילא אין זה ראוי שה׳ יבוא עמו במשפט וידרוש ממנו דין וחשבון על מעשיו [מלבי"ם].
זווית שונה לחלוטין מציעה התבוננות דרך אמונה בשכר, עונש וגלגול נשמות. לפי גישה זו, המילה חֲרוּצִים מתייחסת לחיים שנקטעו בטרם עת בעוון עונש כרת, גזירה שהאדם אינו יכול להתחמק ממנה (וְלֹא יַעֲבֹר). עם זאת, החודשים שהאדם היה אמור לחיות אילולא חטא אינם הולכים לאיבוד, אלא נשמרים אצל ה׳ (מִסְפַּר־חֳדָשָׁיו אִתָּךְ). חודשים אלו עתידים להינתן לאדם בגלגולו הבא, כעזר וכהזדמנות נוספת לתקן את אשר קלקל בחייו הקודמים [אלשיך].