עוצמתו של הטבע אינה נצחית, ואפילו האיתנים והחזקים שבבריאה כפופים לבליה, לשחיקה ולשינוי, כמשל לאובדן תקוותו של האדם. רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק משתמש בדימויים של הר וסלע כדי להמחיש את ההרס וההפסד המוחלט שאין ממנו חזרה.
הביטוי הַר־נוֹפֵל זוכה למספר התייחסויות. הגישה הפשוטה היא שמדובר בהר אשר קורס ונופל פיזית [רש"י, רלב"ג]. עם זאת, יש המפרשים את המילה נוֹפֵל מלשון "נפילים", כלומר הר עצום, גבוה ותלול מאוד, שגובהו הרב יוצר תחושה כאילו הוא נופל [רמב"ן, אבן עזרא, תקות אנוש].
באשר למילה יִבּוֹל, קיימת מחלוקת מעניינת בין הפרשנים לגבי משמעותה ותוצאת הנפילה. הגישה המרכזית רואה במילה זו ביטוי של ריקבון, בליה והפסד [מצודת ציון, רלב"ג]. ההר העצום הופך לעפר וחדל מלהיות הר [ביאור שטיינזלץ], והוא כלה ונשחק לאיטו ברוב הימים כעלה נובל, מבלי שיוכל לשוב ולקום [רמב"ן, מצודת דוד]. מנגד, גישה אחרת מפרשת את המילה יִבּוֹל מלשון תבואה ויבול. לפי תפיסה זו, כאשר ההר מתפורר לעפר, צומחת ממנו תועלת חדשה והוא מצמיח תבואה [רש"י]. ברוח דומה, יש הטוענים כי בטבע דבר אינו הולך לאיבוד באמת. ההר שנפל אינו נעלם, אלא מצמיח ומהווה מתוך עפרו הר חדש [מלבי"ם].
החלק השני של הפסוק מתאר כיצד וְצוּר, שהוא הסלע הקשה והמוצק [מלבי"ם], יֶעְתַּק מִמְּקֹמוֹ, כלומר זז, נעקר ולא נותר על עומדו בתוך ההר [ביאור שטיינזלץ, רמב"ן]. גם כאן, יש הרואים בכך הרס מוחלט של הסלע שלא ישוב לצמוח כמקודם [מצודת דוד], בעוד אחרים סבורים שהסלע רק משנה את מקומו אך שומר על מהותו [מלבי"ם].
ברובד הפנימי והרוחני, יש המעתיקים את תיאור כוחות הטבע אל האדם עצמו. לפי פירוש זה, ההַר מסמל את הגוף הפיזי, אשר מטבעו נחלש ונופל בחולי, ולכן תהליך הבליה שלו אינו האסון המרכזי. הצרה האמיתית טמונה בצוּר, המסמל את נפש האדם הקדושה והחזקה כסלע. הסכנה היא שכתוצאה מייסורים וממחשבות של הטחת דברים כלפי ה׳, תעקר הנפש ממקומה ותיפול ממדרגתה הרוחנית הגבוהה [אלשיך].