פסוק זה מציג התבוננות פיוטית ועמוקה על סופיות חיי האדם, תוך שימוש במטאפורות מעולם הטבע כדי להמחיש את שבריריות הקיום האנושי מול איתני הבריאה.
החלק הראשון של הפסוק מתאר את כוחם של המים. המילים אבנים שחקו מים מתארות כיצד המים הרכים, בהליכתם ובטפטופם התמידי לאורך זמן, מסוגלים לטחון ולשחוק אפילו את הסלעים הקשים ביותר [רמב"ן, אבן עזרא]. המילה שחקו משמעותה טחינה ופירור דק [מצודת ציון]. מעבר לתיאור הפיזי, ישנם פרשנים הרואים בכך משל רוחני. המים מסמלים את התורה, והאבן מסמלת את יצר הרע או את לב האדם. כשם שהמים שוחקים את האבן, כך לימוד התורה יכול לבטל את יצר הרע ולחקוק אמונה אפילו בלב בשר ודם קשה, כפי שלמד רבי עקיבא כשהתבונן באבן שחוקה ממים [חומת אנך]. מנגד, יש מי שדורש זאת על ייסורי האדם, שכן גם נפש חזקה כאבן נשחקת תחת זרם תמידי של צרות [אלשיך].
הדימוי השני בטבע מופיע במילים תשטף ספיחיה עפר ארץ. המילה ספיחיה מתייחסת לגידולי הפרא, אותם צמחים שצומחים מאליהם מגרעינים שנשרו בעת הקציר הקודם [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שגלי המים וזרמי הנהר שוטפים את עפר הארץ ועוקרים את אותם ספיחים וגידולים [אבן עזרא, רלב"ג, רמב"ן]. עם זאת, פרשנים אחרים מציגים כאן מעגל טבעי של חומר. המים שוחקים את האבן לעפר, ובעפר זה צומחים הספיחים [רש"י], או שהאבנים עצמן נחשבות ל"ספיחים" וגידולים של הארץ, וכאשר המים שוחקים אותן, הן פשוט שבות אל מקורן הראשוני כעפר הארץ [מלבי"ם]. במישור הרוחני, הספיחים נמשלים למעשים הטובים ודברי התורה שיוצאים מפיו של הצדיק בטבעיות וללא כוונה מיוחדת, אך שטף הייסורים פוגע בשלוות נפשו ומונע ממנו להמשיך להצמיח פירות אלו [אלשיך].
סופו של הפסוק, ותקות אנוש האבדת, מקשר את תופעות הטבע אל גורלו של האדם, אך הפרשנים נחלקו בשאלת יחסו של הטבע לאדם. גישה אחת טוענת להקבלה ישירה: כשם שהאבן שנשחקה והעפר שנשטף אינם יכולים לשוב לקדמותם, כך גם תקוותו של האדם אובדת במותו והוא אינו יכול לשוב לחיים [מצודת דוד, רלב"ג]. לעומת זאת, גישה שניה רואה כאן ניגוד מוחלט בין הטבע לאדם. בטבע, החומר לעולם אינו הולך לאיבוד באמת. האבנים והעפר רק משנים את צורתם, הופכים ליסוד אחר או שבים למקורם, אך אינם נעלמים מן המציאות. לעומת זאת, כאשר האדם מת, מציאותו בטלה לגמרי ותקוותו אובדת לנצח [רמב"ן, מלבי"ם, רש"י]. אובדן התקווה הזה יכול להתפרש גם כמצב פסיכולוגי ואמוני, שבו עוצמת הייסורים הפיזיים מביאה את האדם לייאוש מוחלט עד כדי אובדן האמונה בתחיית המתים של ה' [אלשיך].