כאשר אדם הולך לעולמו, ניתק הקשר בינו לבין המתרחש בעולם החיים, והוא נותר בחוסר מודעות מוחלט לגורל יוצאי חלציו. מתוך כך, הפסוק שומט את הקרקע תחת התפיסה לפיה אדם בא על עונשו או על שׂכרו לאחר מותו דרך קורות בניו, שכן המת אינו מסוגל להרגיש כלל בטובתם או בצרתם של צאצאיו [רמב"ן, אלשיך, מלבי"ם].
לגבי המילה יִכְבְּדוּ, המייצגת את ההצלחה והשפע של הבנים, קיימות מספר גישות. יש המפרשים זאת כהתעשרות וצבירת כסף וזהב [רש"י], אחרים רואים בכך עלייה לגדולה וזכייה בכבוד [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ויש המבארים זאת במשמעות של התרבות מספרית של המשפחה [רלב"ג]. בין אם יזכו הבנים לעושר, לכבוד או לריבוי, האב המת לא ידע מכך.
מנגד, מוצג המצב ההפוך במילה וְיִצְעֲרוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי מילה זו מציינת מיעוט ופחיתות, כניגוד מוחלט להצלחה שתוארה קודם לכן. כלומר, הבנים יתמעטו בנכסיהם, בכבודם או במספרם [רש"י, אבן עזרא, רלב"ג, מצודת ציון, מצודת דוד]. יחד עם זאת, יש המוסיפים כי המילה טומנת בחובה גם משמעות של צער, כאב וסבל [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גם כאשר הבנים יסבלו או יתמעטו, המת וְלֹא יָבִין לָמוֹ, כלומר לא יבין ללבם ולא ירגיש במצוקתם [ביאור שטיינזלץ].