קיומו של האדם בעולם מתאפיין בשבריריות קיצונית, בארעיות ובתנועה מתמדת אל עבר סופו, ללא יכולת להיאחז בקרקע המציאות.
הפרשנים מסכימים כי המילים כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל מדמות את האדם לפרח אשר מנץ ופורח, אך מיד לאחר מכן נובל, מתייבש ומוכרת בקלות. חייו של האדם חסרי חוזק וזמן קיומו מועט. גישה עמוקה יותר מציג [מלבי"ם], המסביר כי כשם שפריחת הצמח מסמנת את שיא חייו אך גם את תחילת קמילתו, כך האדם מגיע לשיא פריחתו באמצע חייו, עם הקמת משפחתו, ומאותו רגע מתחילה הירידה אל עבר הזקנה והמוות. [אלשיך] לוקח זאת לכיוון פרטי יותר, ומסביר כי הכריתה המהירה מתייחסת לאדם הנפטר בצעירותו או בלא שהותיר אחריו זרע.
החלק השני של הפסוק, וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד, ממשיך את רעיון הארעיות דרך דימוי הצל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהצל מייצג את הזמן החולף. כשם שהצל תלוי בתנועת השמש, אינו נח לרגע במקום אחד, ונעלם כליל עם שקיעתה, כך האדם מתקרב בהתמדה אל המוות מבלי יכולת לעצור את הזמן ולעמוד במצב יציב [מצודת דוד, מלבי"ם]. בנוסף לכך, הצל ממחיש את חוסר הממשות של האדם בעולם, שכן גודלו וצורתו של הצל משתנים תדיר והוא נעדר כל יציבות [ביאור שטיינזלץ].
זווית רוחנית שונה לחלוטין מציג [אלשיך], המפרש את הדימויים הללו על דרך תיקון הנפש. לשיטתו, הבריחה המהירה מן העולם אינה אלא חסד, שנועד למלט את האדם מייסורים קשים שהיו מנת חלקו לו היה ממשיך לחיות. המילים וְלֹא יַעֲמוֹד אינן מתארות רק את חוסר היציבות בעולם הזה, אלא רומזות לכך שהנשמה לא תישאר בעולם הבא, אלא תשוב לעולם בגלגול כדי להשלים את תיקונה ללא ייסורים.