בסוף ימיו של האדם, או לאחר פטירתו, ניתק הקשר בינו לבין העולם שחי בו, ואף בינו לבין גורל צאצאיו. ייסורי הגוף והנפש הופכים לנחלת הפרט בלבד, כשהוא ממוקד אך ורק בכאבו האישי ובסופו הקרב.
המילה תֶּאֱבָל מתפרשת במובן של אבל, צער ומכאוב [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הפועל יִכְאָב מובן לרוב ככאב פיזי, אך יש המפרשים אותו מלשון רקבון, המסה והשחתה, בדומה להשחתת שדה חקלאי באמצעות אבנים [אבן עזרא].
מתי מתרחשים כאב ואבל אלו? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדברים אמורים על האדם בעודו בחיים, לקראת מותו. כאשר בשרו עדיין עליו, הוא סובל מכאבים פיזיים ונפשו מתאבלת על מצבו המר. בשלב זה, ייסוריו כה קשים עד שאין לו כל עניין או ידיעה בקורות בניו אחריו, ולאחר המוות פוסקת ההרגשה לחלוטין. גישה זו משתלבת בוויכוח של איוב עם רעיו, כטענה על כך שחיי האדם קצרים ורצופים בייסורים שאין להם תמורה או תיקון לאחר המוות [רמב"ן, רלב"ג, מצודת דוד].
לעומת זאת, פרשנים אחרים סבורים כי הפסוק מתאר את מצבו של האדם לאחר מותו, בתוך הקבר. גם במצב זה, האדם אינו מודע לצערם או לכבודם של בניו, אלא מרוכז בעצמו: בשרו כואב על עצמו ונפשו מתאבלת על עצמה [מלבי"ם]. יש המסבירים כאב זה באופן מוחשי, שכן בשר המת מרגיש את הרימה בקבר כפי שמחט מכאיבה לבשר חי [רש"י], או שהכוונה היא לעצם תהליך הרקבון והשחתת הגוף [אבן עזרא].
זווית נוספת ומעמיקה מבחינה בין שני חלקי האדם, הגוף והנפש. הבשר החומרי בוכה וכואב על עצמו ועל תאוותיו שפסקו, וזאת כל עוד לא נתעכל לחלוטין. לעומתו, הנפש שהיא חלק ה' ממעל ואינה חפצה בחטא, מתאבלת על הגוף עצמו כפי שמתאבלים על אדם מת, ומצטערת על הטומאה שדבקה בה בעטיו. מתוך כך עולה גם קריאה מוסרית, לפיה ראוי שהעונש והכאב של המוות יחולו אך ורק על בשרו של האדם עצמו, ולא יפגעו בבניו [אלשיך].