איוב, פרק י״ד, פסוק ח׳

הדימוי מתאר עץ שחיוניותו וכוח יניקתו פסקו בעקבות הזקנה, עד שנדמה כי אפסה כל תקווה להמשך צמיחתו.

ברמה המילולית והבוטנית, הפסוק מבחין בין חלקיו השונים של העץ ובין שכבות הקרקע. שָׁרְשׁוֹ מתייחס לחלק שטמון בעומק האָרֶץ, בעוד שגִּזְעוֹ (מילה נרדפת לשורש [מצודת ציון]) הוא החלק העליון יותר הנמצא בעָפָר, כלומר בשכבת הקרקע העליונה [מלבי"ם]. יש הסבורים כי חציו השני של הפסוק, וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ, הוא חזרה שירית על הרעיון המופיע בחציו הראשון, המתאר עץ שהתייבש עד שלא נותרה בו לחלוחית כלל [מצודת דוד].

עם זאת, קיימת הבחנה דקה בין הפעלים בפסוק: השורש העמוק רק יַזְקִין, כלומר נחלש ומאבד את כוח יניקתו, אך אינו מת. לעומתו, הגזע העליון מתייבש לחלוטין ויָמוּת, או לפחות כך הדבר נראה כלפי חוץ [ביאור שטיינזלץ]. הבחנה זו קריטית, שכן אם השורש היה מת, לא הייתה לעץ כל תקנה. מכיוון שרק הגזע מת והשורש עדיין חי, העץ אמנם לא יוכל לצמוח שוב מעצמו, אך עדיין נותר בו פוטנציאל לחיות מחדש אם יקבל מים חיצוניים שיעוררו אותו [מלבי"ם].

ברובד האלגורי, הפסוק מקבל משמעות של שכר, עונש ותיקון רוחני בין דורי. שָׁרְשׁוֹ מסמל את האב, אשר מאריך ימים ויַזְקִין בָּאָרֶץ, ואילו גִּזְעוֹ מסמל את הבן. תרחיש זה מתאר מצב טרגי שבו הבן מת בעוון אביו, וכך נותר האב ללא ממשיך דרך שיוכל לתקן את מעשיו במקומו [אלשיך].