תגובתו של אליפז פותחת את הסבב השני של מערכת הוויכוחים בין איוב לרעיו. בשלב זה, לאחר שהתשובות הקודמות לשאלת "צדיק ורע לו" לא הניחו את דעתו של איוב, הדיון עובר להתמודד עם שאלתו השנייה: מדוע יש רשע וטוב לו.
כאשר וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר, הוא מציג תפיסה שלפיה הצלחת הרשעים אינה אלא אשליה. למרות שלמראית עין הרשע צובר הון ונכסים, ה' מעניש אותו בכך שליבו מלא בפחד תמידי וחרדה, כאילו הוא נרדף תמיד על ידי חרב ועוני. מכיוון שעיקר ההצלחה האמיתית טמונה בשלוות נפש ושמחת הלב, הרשע לעולם אינו נהנה באמת מעושרו. הפחד הרודף אותו מעיד על סופו המר והכחדת זרעו ורכושו, מצב שאליפז רומז שאירע לאיוב עצמו [מלבי"ם].
במענה זה חל שינוי מהותי והסלמה ביחסו של אליפז לאיוב. אם בתחילה ייחס לו חטא קל של עבודת ה' שלא מתוך אהבה, כעת הוא רואה בו רשע גמור. אליפז מסיק מתוך סגנונו הרהוט, המסודר והשיטתי של איוב, כי כפירתו אינה נובעת רק מתוך כאב הייסורים, אלא מדובר במחשבות שטיפח עוד בימי שלוותו. הוא לועג לאיוב על התנשאותו ועל תלונותיו כלפי עצם בריאת האדם, ומזכיר לו כי קדמו לו דורות רבים שחיו, שמחו בעמלם והודו לה' על חסדו, ואין זה ראוי שהחומר יעביר ביקורת על יוצרו [מלבי"ם].
בנוסף, אליפז מוכיח את איוב על כך שהוא כופר בבחירה החופשית ובהישארות הנפש. הוא מסביר כי כל אדם חכם מרגיש בתוכו שהוא חופשי לבחור את מעשיו ללא כפייה, וממילא עליו לתת עליהם דין וחשבון. הייסורים הזמניים בעולם הזה אינם אלא כלי של ה' כדי לכפר על חטאים ולמנוע את אובדנה של הנפש הנצחית, שבה תלוי האושר האמיתי. בכך מחדד אליפז את עמדתו הקודמת, ומדגיש כי עדיפים ייסורים ואף מוות זמני של הגוף, על פני אובדן נצחי של הנפש לעולם הבא [מלבי"ם].