גאוותו של הרשע מגיעה לשיאה כאשר הצלחתו החומרית מובילה אותו לעימות חזיתי ובוטה מול בוראו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים כִּי־נָטָה אֶל־אֵל יָדוֹ מתארות תנועה של התגרות, זלזול ונכונות להילחם בה'. הרשע, מתוך עזות מצח, מניף את ידו כלפי מעלה בתנועת ביטול, ממש כפי שאדם מנפנף בזלזול כלפי חברו [מצודת דוד, תקות אנוש]. תעוזה זו נובעת מהצלחתו ומעושרו, הגורמים לו לחשוב שכוחו ועוצם ידו הם שהביאו לו את השפע, ולכן הוא מאבד כל יראה מפני עונש אלוהי [מצודת דוד, רמב"ן, תקות אנוש].
החלק השני של הפסוק, וְאֶל־שַׁדַּי יִתְגַּבָּר, מצביע על עליית מדרגה במרד. הרשע מתגאה ומתגבר בדבריו כנגד ה' בניסיון להיאבק בו. הפרשנים עומדים על ההבדל בין שמות ה' המופיעים בפסוק, "אֵל" ו"שַׁדַּי", ומציעים לכך שתי זוויות שונות. לפי גישה אחת, השם "שדי" מבטא את ההשגחה האלוהית והנהגת העולם. הרשע מתאמץ להכחיש השגחה זו, ולכן הפועל יִתְגַּבָּר מבטא התנגדות עזה וחמורה יותר מעצם נטיית היד [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את חילופי השמות על דרך הנהגת ה'. השם "אל" מסמל את מידת החסד והשפע, בעוד "שדי" מסמל את מידת הדין והייסורים. לפי פירוש זה, הרשע פושט את ידו ברצון כלפי ה' כאשר הוא פועל כ"אל" ומשפיע עליו טובה, אך כאשר ה' פועל כ"שדי" ומביא עליו ייסורים, הרשע אינו מקבל זאת בהכנעה, אלא בועט ומתגבר נגדו [אלשיך].