גורלו של הרשע נחרץ לאבדון מוחלט, ללא כל יכולת שיקום, והוא מומשל לעץ שענפיו מתייבשים באש ונעקרים ברוח. תחילת הפסוק קובעת כי הרשע לֹא יָסוּר מִנִּי חֹשֶׁךְ, כלומר הוא לעולם לא יצליח להיחלץ ממצבו האפל ולשוב לקדמותו [מצודת דוד, רמב"ן]. החושך מתפרש כמקום מחבואו האפל [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], כיום מפלתו [תקות אנוש], או כעונש הגיהנום [אלשיך].
הפסוק ממשיך בתיאור ציורי ולפיו יֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת. המילה יונקתו מתארת ענף רך, שתיל או שורש השואב לחות מן האדמה [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. השלהבת המייבשת את הענף מסמלת את אובדן הצלחתו של הרשע [מצודת דוד], ויש שרואים בכך רמז ספציפי למות בניו, שהם כענפים היוצאים ממנו [רמב"ן]. בהקשר של איוב, הדבר רומז לאש שירדה מן השמים ושרפה את צאנו ונעריו [מלבי"ם]. גישה שונה מפרשת את המילה יונקתו כפניו של האדם שכָלים באש [תקות אנוש], וגישה רוחנית רואה ב"יונקתו" משל לבן צדיק, שזכותו יכולה להחליש מעט את להבות הגיהנום עבור אביו הרשע [אלשיך].
בסיום הפסוק נאמר וְיָסוּר בְּרוּחַ פִּיו, ביטוי שזכה למספר כיווני פרשנות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהרשע ייעקר מן העולם ברוח פיו של ה', כלומר על ידי גזירת מאמרו [רש"י, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. לעומת זאת, גישה אחרת תולה את האבדון באדם עצמו: הרשע נענש בגלל רוח פיו שלו משום שדיבר רע [רש"י], או שמעשיו הרעים הם אלו שמשחיתים אותו ומלבים את האש המכלה אותו [רמב"ן, מלבי"ם]. פירוש נוסף מדגיש את חולשתו של הרשע לאחר מפלתו, ומסביר כי הענף המיובש כה קל ושברירי, עד שאפילו נשיפה קלה של רוח תספיק כדי להעיף אותו ולאבד את שארית הצלחתו [מצודת דוד, אבן עזרא]. לבסוף, יש המפרשים זאת כפתח של תקווה, ולפיו האדם יוכל להינצל מן החושך רק אם "רוח פיו" הוקדשה לעסק התורה [אלשיך].