חייו של הרשע רצופים בחוסר יציבות, דלות ואימה פנימית עמוקה, המלווים אותו בכל צעד. תמונה קודרת מצטיירת של אדם שאיבד את משענתו, הן הפיזית והן הנפשית.
הוא מתואר כאדם אשר נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה. המילה אַיֵּה פירושה היכן [מצודת ציון], והכוונה היא שהאדם משוטט ממקום למקום בחיפוש נואש אחר מזון [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. נדודים אלו אינם מקריים, אלא גזירה שהוא מובטח ונידון לה [רש"י]. הוא נאלץ לחזור על הפתחים ולקבץ נדבות [תקות אנוש], ומוצא את עצמו בודד לחלוטין, ללא איש שיטה עמו חסד [רמב"ן].
מצבו הפיזי הרעוע משליך על מצבו הנפשי, והוא יָדַע כִּי־נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם־חֹשֶׁךְ. הוא מבין בוודאות גמורה [רש"י] כי יוֹם־חֹשֶׁךְ מוכן ומזומן לו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי יום החושך מסמל את חורבנו המוחלט. יש המפרשים כי זהו יום מיתתו ההולך וקרב, שבו צרה ומצוקה יביאו עליו חולי ומוות [תקות אנוש]. אחרים מסבירים כי הרשע שופט את עצמו ומבין שהרעה כבר חרוצה עליו, מה שמוסיף לו דאגה מתמדת [מצודת דוד]. הפחד משתלט עליו לחלוטין: אם בעיתות שלום כוח הדמיון עורר בו חרדות, קל וחומר שכאשר הוא רעב וחסר כל, פחדו מתעצם והוא מרגיש כאילו קיצו כבר הגיע [מלבי"ם]. מנגד, יש הסבורים כי יום החושך אינו רק איום עתידי, אלא מציאות נוכחית שהרשע כבר שקוע בתוכה ויודע שלעולם לא תסור ממנו [רמב"ן].
לצד הפירוש המרכזי העוסק ברשע, קיימת גישה הרואה בפסוק התייחסות לאדם הצדיק ולעם ישראל. לפי כיוון זה, הפסוק רומז ליעקב אבינו שנדד למצרים לחפש לחם בעקבות הרעב הכבד, מתוך ידיעה שזהו תחילתו של יום חושך – תקופת שעבוד הגלות. פירוש נוסף מציג ניגוד בין הרשע לבין עני חכם; בעוד הרשע העשיר חי תמיד בקול פחדים, העני החכם שנודד ללחם מקבל את ייסוריו באהבה. הוא יודע שימי העוני והחושך שלו נשמרים לו לזכות לעד, בדומה לימים שבהם הוא מקיים מצוות, ולכן הוא שמח בחלקו [אלשיך].