אדם הבוחר בדרך של שקר והבל נוטה ללכת שולל אחר אשליות ההצלחה של העולם הזה, אך בסופו של דבר המציאות טופחת על פניו וגמולו תואם את ריקנות מעשיו.
המילה נתעה משמשת כאן כשם תואר לאדם ההולך שולל [מלבי"ם]. המילה בשו נכתבה אמנם ללא האות אל"ף, אך משמעותה זהה למילה "שוא" – הבל, שקר ודבר שאין בו ממש [מנחת שי, ביאור שטיינזלץ]. המונח תמורתו מתפרש כחילוף, תמורה או שכר [מצודת ציון, רש"י].
רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק מזהיר את הרשע, ההולך שולל אחר הבלי העולם [רלב"ג], לבל יבטח בשלוותו הזמנית ובהצלחתו הכוזבת. אל לו לחשוב שמצבו יישאר יציב לנצח, שכן שקר לא יכול להוליד אלא שקר [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. בסופו של דבר, הזמן ימיר את כבודו ועושרו באפס וריק, וגמולו יהיה שווא בדיוק כפי שהיו מעשיו [מצודת דוד, רמב"ן]. יש המוסיפים רובד פסיכולוגי, לפיו הרשע עצמו אינו מסוגל להאמין באמת בהצלחתו, והוא חי בפחד מתמיד שמא היא תתפוגג כלא הייתה [מלבי"ם]. חילוף זה של המציאות עשוי להתבטא גם בגופו של האדם, כאשר בריאותו תומר בחולי וייסורים [מלבי"ם].
מנגד, קיימת גישה פרשנית שלפיה הפסוק עוסק בכפירה בהשגחה. הרשע התועה בסברותיו מסרב להאמין בשיווי וביושר של ה' אשר דן את העולם, ואינו מאמין שייענש ויקבל תמורה התואמת את מעשיו [תקות אנוש].
גישה ייחודית נוספת לוקחת את הפסוק לעולם ההשקפה והדורות הבאים. לפי פירוש זה, הפסוק מזהיר מפני גאווה אינטלקטואלית המובילה לאמונות טעות ולכפירה המבוססת על היקשים שכליים מעוותים. במקרה כזה, המילה תמורתו מקבלת משמעות של חליפתו והמשכיותו של האדם בעולם, כלומר בנו. העונש על חטא אינטלקטואלי והטעיה כזו הוא שהבן ימות בעוון אביו, וכך ההמשכיות של אותו אדם תהפוך לשווא ולדבר שאינו מתקיים [אלשיך].