גורלו של הרשע מתאפיין בחוסר יציבות ובאובדן מוחלט של כל הישגיו החומריים. הפרשנים מסכימים כי המילה חֵילוֹ מתייחסת לעושרו ולרכושו של האדם [אבן עזרא, מצודת ציון]. הקביעה לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ מבטאת כי נכסיו לא יעמדו לו ולא יתקיימו לאורך ימים [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם]. גישה זו מוסברת בכך שבעקבות זדון לבו, עושרו יאבד בעניין רע עוד לפני שיספיק ליהנות ממנו, והוא יהווה חזרה והדגשה על כך שרכושו לא ישרוד [מצודת דוד, מלבי"ם]. הרמב"ן ממקד זאת לסוף ימיו של הרשע, ואילו האלשיך לוקח זאת אל רגע המוות, ומסביר במשל כי עושרו של האדם נשאר במקומו ואינו מלווה אותו אל הקבר, ולכן לא ייקרא עוד עשיר.
חלקו השני של הפסוק, וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם, מציג מורכבות פרשנית, במיוחד סביב ביאור המילה מִנְלָם. ניתן לזהות במקורות שתי גישות מרכזיות להבנת מילה זו, המשפיעות על הבנת הפסוק כולו:
הגישה הראשונה גוזרת את המילה מהשורש נ.ל.ה, המבטא תכלית, סוף, השלמה או כליון [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג, אבן עזרא, מלבי"ם]. לפי קו זה, ה"תכלית" או העונש הנגזר על הרשעים לא יוטה וייפול ארצה לריק, אלא יחול ישירות על ראשם [מצודת דוד], או לחלופין, שכליונם המוחלט ימנע מעושרם להתפשט בארץ [מלבי"ם]. רש"י מוסיף כי גזירת הדין שלהם לא תהיה בטלה ולא תיפול לארץ.
הגישה השנייה רואה במילה הלחם של שתי מילים, "מן להם", כלומר, מתוך מה ששייך להם [רש"י, רמב"ן, שטיינזלץ, תקות אנוש, אלשיך]. לפי פירוש זה, הפועל יִטֶּה מובן מלשון מתיחה, התפשטות וריבוי [רמב"ן, אבן עזרא]. המשמעות העולה היא שמאומה מכל רכושם לא יתפשט בארץ ולא יישאר לזולתם לאחר שירדו מנכסיהם [שטיינזלץ]. בעל תקות אנוש מחזק כיוון זה ומסביר כי לא יישאר להם כל יורש שיעמוד במקומם, ולא יהיה להם כל זכר בעולם. האלשיך חותם רעיון זה בהקשר למוות, באומרו שאפילו קמצוץ ממה ששייך לרשע לא ירד עמו אל עפר הארץ. רש"י מביא פירוש נוסף ברוח זו, לפיו המילה מבטאת את ההכנה והזימון של תאוותם, שגם הם לא יתממשו.