גורלו של הרשע מוצג מבעד לדימויים מעולם הצומח, הממחישים את קצו הפתאומי ואת שקיעת מורשתו. חייו נגדעים, וכל מה שהותיר אחריו קמל ומתייבש מבלי להגיע למימוש ולהתפתחות טבעית.
המילים בְּלֹא יוֹמוֹ מצביעות על כך שהאדם ימות או יאבד את כוחו קודם זמנו הטבעי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. באשר למילה תִּמָּלֵא, הפרשנים נחלקו בשורשה ובמשמעותה. הגישה המרכזית גורסת כי מדובר בלשון השלמה וסיום. כלומר, זמנו יושלם ויגיע לקצו בפתאומיות, או שיכולתו לגדול ולהצליח תעצור ותסתיים [רש"י, רמב"ן, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי האות אל"ף במילה באה במקום אות כפולה, ולמעשה מדובר בשורש מ.ל.ל, שעניינו חיתוך, תלישה וקמילה של יבול [אבן עזרא, מלבי"ם]. גישה זו נדחית על ידי פרשנים אחרים, המעדיפים להיצמד למשמעות הפשוטה של מילוי והשלמת הימים [תקות אנוש]. הקשר נוסף מציע כי ההשלמה מתייחסת לתמורתו ולמורשתו של האדם, שתתקיים רק אם יזכה לבן ממשיך, אך במקרה זה התנאי אינו מתקיים [אלשיך].
חלקה השני של התמונה מתמקד בביטוי וְכִפָּתוֹ. מילה זו מתארת ענף עבה, צמרת של אילן או כפות תמרים, שנקראים כך על שום נטייתם להיות כפופים כלפי מטה [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. התיאור לֹא רַעֲנָנָה מצביע על היעדר לחות ורטיבות, כלומר התייבשות מהירה [מצודת ציון].
מבחינה רעיונית, הענף שאינו רענן משמש משל חריף. רוב הפרשנים רואים בכך רמז לזרעו ולבניו של הרשע שיישארו אחריו. הענף היבש מסמל כי לא תבוא טובה לילדיו, והם יאבדו וייכחדו במהרה [רמב"ן, מצודת דוד, אלשיך]. לעומת זאת, יש מי שרואה בענפים ובעלים הסוככים על הפרי משל לקנייניו, נכסיו ורכושו של האדם, אשר יאבדו כולם בטרם עת [מלבי"ם].