ויכוח סרק שאינו מוביל לתוצאה מעשית או להארה שכלית נתפס כפגם מהותי, במיוחד כאשר הוא מתנהל בין אנשים חכמים. אליפז מביע תסכול וביקורת כלפי איוב, ותוהה האם ראוי לאדם חכם להתווכח כאשר אין בדבריו כל תועלת, וכאשר אף צד אינו מחכים ממשנהו [מצודת דוד]. יתרה מכך, ויכוח שאין בו תועלת אינו רק חסר טעם, אלא הוא עלול להזיק ולהוות תקלה לאחרים [רמב"ן].
רוב הפרשנים מסכימים כי המילה יִסְכּוֹן מבטאת תועלת. עם זאת, חלקם מדגישים כי משמעותה היא הבאת הנאה וקורת רוח [רש"י, מצודת ציון], ויש המפרשים מילה זו מלשון לימוד והוראה [אבן עזרא]. המילה וּמִלִּים מתפרשת בפשטות כאמרות ודיבורים [מצודת ציון].
מתוך כך, עולה הבחנה דקה בין שני חלקי הפסוק. המילה בְּדָבָר מתייחסת לנושא המרכזי ולעצם העניין הנידון, ואילו וּמִלִּים מכוונות לניסוחים ולמליצות שבעזרתם מביע האדם את טענותיו. על פי גישה זו, בדברי חכמה צריכה להיות שלמות כפולה: על עצם העניין להביא הנאה ועניין לשומע, ועל המילים והניסוחים המרכיבים אותו להיות מועילים ומכווני מטרה. הביקורת כלפי איוב היא שדבריו חסרים את שתי התכונות גם יחד [מלבי"ם].
זווית שונה לחלוטין מציגה את הפסוק כביטוי לייאושו של אליפז מהניסיון להשפיע על איוב. אליפז עורך קל וחומר פסיכולוגי: אם הייסורים הקשים והמכות הממשיות שהביא ה' על איוב (המוגדרים כאן בְּדָבָר) לא הועילו כדי להכניע אותו ולהשיבו למוטב, הרי שברור כי דיבורי התוכחה של חבריו (וּמִלִּים) לא יועילו לו כלל, ואף עלולים לגרום לו להתבצר בעמדתו. המסקנה העולה מכך היא שמי שאינו מוכן לקבל תוכחה קצרה וממוקדת, לא יושפע גם מריבוי מילים, ולכן במצב כזה עדיפה השתיקה [אלשיך].