השלמות המוחלטת של ה' מדגישה את החיסרון והמוגבלות הקיימים בכל נברא, אפילו בישויות הרוחניות והנשגבות ביותר.
המילה בִּקְדֹשָׁו נקראת במסורת הקריאה בלשון רבים [מנחת שי], והפרשנים מסכימים כי הכוונה כאן היא למלאכי ה'. הביטוי לֹא יַאֲמִין מתפרש בכמה אופנים. הגישה המרכזית היא שה' אינו סומך על פמליא של מעלה לחלוטין, שכן גם חסרונותיהם, טבעם ואחריתם גלויים לפניו [ביאור שטיינזלץ, חומת אנך]. גישה אחרת מפרשת את המילה כאות לקיום והעמדה; כלומר, ה' אינו מעניק למלאכים קיום עצמאי משל עצמם, אלא הם זקוקים בכל עת להשפעתו האלוהית כדי להתקיים [מצודת דוד, מצודת ציון, חומת אנך]. ברובד נוסף, הדברים נאמרים כטענה מול איוב: גם אם ה' העיד עליו בעבר שהוא תם וישר, אין הוא נותן אמון מוחלט בצדיקים בעולם הזה ואינו מכנה את שמו עליהם בחייהם, שכן תמיד קיים החשש שיתקלקלו ויחטאו [אלשיך].
בחלקו השני של הפסוק, המילה וְשָׁמַיִם מכוונת לצבא השמים [רש"י, מצודת דוד] או לגלגלים השמימיים המניעים את הבריאה [מלבי"ם, תקות אנוש]. המילה זַכּוּ מתפרשת מלשון ניקיון, טוהר ואור מזהיר [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי אף על פי שהגרמים השמימיים עשויים מחומר זך, נקי ובהיר בהרבה מזה של בני האדם, הרי שבהשוואה לשלמותו של ה' הם נחשבים כבעלי חיסרון ואינם נקיים בעיניו [מצודת דוד, מלבי"ם]. יתרה מכך, אפילו מאורות השמים, שמעולם לא שלט בהם יצר הרע, אינם חפים מפגמים ומאשמה, כפי שמצינו שהירח קטרג ובעקבות זאת הומעט אורו [אלשיך]. המסקנה העולה מכל אלו היא קל וחומר נוקב: אם המלאכים והשמים אינם זכים לחלוטין מול ה', על אחת כמה וכמה שבני האדם אינם יכולים לטעון לשלמות.