טבעו הבסיסי של האדם אינו מאפשר לו להגיע לשלמות מוחלטת ולחפות מלאה בעומדו מול בוראו. טענתו המרכזית של הפסוק מוצגת כשאלה רטורית, המבקרת את המחשבה שאדם יכול להיות כה זך וטהור במעשיו, עד שיוכל לטעון כי ה' מעוות את משפטו ומעניש אותו לחינם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
במילים מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה, מודגשת חולשתו של האדם וקטנותו. אין לו את הכוח לזכות בדין או להוכיח את צדקתו במעין משפט מול ה' [רש"י, אלשיך]. יתרה מכך, לאדם חסרה ההבנה העמוקה בדרכי ה', ולכן הוא כלל אינו יכול לדעת באמת מה נדרש ממנו כדי להיות זכאי לפניו [תקות אנוש].
חלקה השני של התקבולת, וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה, נתפס אצל חלק מהפרשנים ככפל עניין נוכח תחילת הפסוק [מצודת דוד], אך אחרים מוצאים בו רובד נוסף הקשור למצבו הקיומי של האדם. הביטוי יְלוּד אִשָּׁה מצביע על מקורו החומרי. מעצם לידתו בדרך הטבע, האדם קשור לחומר, נוטה לתאוות ונגוע בחטא. משום כך, לעולם לא יוכל להיות נקי לחלוטין מעוון, והייסורים הבאים עליו נועדו למעשה למרק את אותם חטאים בלתי נמנעים [מלבי"ם, אלשיך].
הבדל דק נוסף קיים בין הפעלים השונים שבהם משתמש הפסוק. בעוד שהמילה יִזְכֶּה מתייחסת לזכותו הפנימית והאובייקטיבית של האדם בינו לבין עצמו, המילה יִצְדַּק מתייחסת להצדקתו החיצונית בעיני אחרים או בעיני השופט. אדם שהוא בגדר "ילוד אישה", על חולשותיו הטבעיות, לא יוכל להיות זכאי באמת, ואף לא יצליח להיחשב כצדיק בדין בעיני זולתו [מלבי"ם].