במענה השני של אליפז לאיוב, משתנה נימת דבריו. אם בתחילה ניסה להסביר את ייסורי איוב כמוסר מאת ה', הרי שכעת, לאחר שאיוב הצדיק את עצמו והתווכח עם ה', אליפז רואה בדבריו הוכחה לרשעותו [רמב"ן]. אליפז יוצא נגד התפארותו של איוב בחכמתו, ותוהה כיצד אדם המחשיב את עצמו לחכם מסוגל להשמיע טענות כה ריקניות [אלשיך].
הפרשנים מסכימים כי תחילת הפסוק, הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת־רוּחַ, נאמרת בלשון תמיהה ופליאה: האם ייתכן שאדם חכם ישיב למוכיחיו דברי הבל, סכלות ורוח שאין בהם כל ממש? [רש"י, מצודת דוד, רמב"ן]. מעבר לעצם אמירת דברי ההבל, יש בכך גם פגם מוסרי, שכן אין זה מדרכו של חכם לזלזל בחבריו לדיון ולפטור את טענותיהם כ"רוח" מתוך גסות רוח [אלשיך]. אגב כך, מבחינה מסורתית, האות דל"ת במילה דַעַת נהגית כרפה ברוב כתבי היד המדויקים [מנחת שי].
בהמשך הפסוק, אליפז מקצין את ביקורתו ושואל: וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ. המונח קָדִים מתייחס לרוח המזרחית, המוכרת כרוח חזקה, עזה ויבשה במיוחד [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. חלק מהמפרשים מצביעים על כך שהפסוק יוצר הבחנה בין הדיבור החיצוני למחשבה הפנימית. אדם חכם נדרש להקפיד לא רק שדבריו יהיו בחכמה ולתועלת, אלא גם שמחשבותיו לא יהיו מבוססות על הבל. אליפז מאשים את איוב שלא רק שדבריו הם "רוח", אלא שגם בטנו, כלומר פנימיותו ומחשבותיו, מלאים ברוח סערה ריקנית [מלבי"ם, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ].
גישה נוספת מצביעה על תהליך של הסלמה בין חלקי הפסוק. בעוד שאת הדיבור החיצוני של איוב ניתן לדמות לרוח סתמית, הרי שמה שמסתתר בתוכו עז והרסני הרבה יותר, ומשול לרוח הקדים הקשה [אלשיך].