טענתו של אליפז כלפי איוב מגיעה לשיאה בהצגת קל וחומר נוקב על טבעו השפל של האדם מול שלמותו של ה'. אם ה' אינו נותן אמון מלא אפילו במלאכיו ובצבא השמים, המסקנה המתבקשת היא לגבי בני התמותה, והדברים מהווים חזרה והרחבה לטענותיו של אליפז ממענהו הראשון [רמב"ן].
המילים אַף כִּי מציינות "כל שכן" או בוודאי [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. האדם מתואר בפסוק כנִתְעָב וְנֶאֱלָח, כלומר מאוס, נבאש ומעורבב [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג].
הפרשנים מציעים מספר רבדים להבנת שפלות זו. מצד אחד, הדבר נובע מעצם טבעו החומרי של האדם: הוא נִתְעָב בשל חומרו הפחות, מוצאו מטיפה סרוחה וסופו לרמה ותולעה, והוא נֶאֱלָח בעקבות יצריו, תאוותיו הגופניות וטומאותיו [מלבי"ם, אלשיך]. רובד נוסף, אישי יותר, קושר תיאור זה למצבו הפיזי הקשה של איוב עצמו, שגופו נתעב ונאלח בשל השחין המייסר אותו ובשרו המתמוסס [אלשיך].
שיא הפסוק בדימוי אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הדימוי לשתיית מים בא להמחיש את הטבעיות והקלות שבה האדם חוטא. כשם ששתיית מים היא צורך טבעי, זמין וחינמי שהאדם צורך ממנו בשפע, כך נטייתו של האדם היא לעשות עוול, לנהות אחר הפשע ולהזין את עצמו בחטאים ובדעות כוזבות [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בהתייחס לאיוב, הדימוי מקבל משמעות כפולה: ייתכן שהוא מבליע את דברי התרעומת שלו בנעימות כאדם השותה מים, או לחלופין, הוא מטיח דברי עוול כלפי מעלה כדי "להתקרר" מחום ייסוריו, ממש כשם שאדם שותה מים צוננים להשיב את נפשו [אלשיך]. מתוך הבנה זו של חולשת האדם ונטייתו המובנית לחטא, מוסבר כי ייסוריו של האדם נועדו למרק את חטאיו כדי להצילו מאובדן בחיי הנצח [מלבי"ם].
גישה פרשנית נוספת דורשת את הפסוק על צביעות מוסרית: תלמיד חכם שאין תוכו כברו נחשב לתועבה, שכן התורה נמשלה למים, ואם יש בו עוול פנימי והוא לומד תורה, הרי שאישיותו נתעבת והוא כשותה מים של עוולה [חומת אנך].