דברי התוכחה המופנים כלפי איוב מציגים ביקורת חריפה על מחשבותיו הפנימיות ועל יחסו להנהגת ה'. הטענה המרכזית היא שאיוב מרשה לחושיו ולמחשבותיו להטעות אותו ולהובילו לכפירה במשפט האלוהי, בדומה לאזהרה הידועה שלא לתור אחרי הלב והעיניים [מלבי"ם].
הפרשנים נחלקו במשמעות הפועל יִקָּחֲךָ. גישה אחת מסבירה זאת מלשון למידה ולקח, כלומר, מה הלב שלך מלמד אותך שאתה מרשה לעצמך להתערב בהשגחה העליונה ולבקר את דרכי ה' [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. מנגד, פרשנים אחרים מפרשים זאת מלשון לקיחה, משיכה ופיתוי. לפי כיוון זה, השאלה היא לאן הלב שלך מושך ולוקח אותך, וכיצד זדון הלב מפתה אותך להחזיק בסברות כוזבות ולטעון לצדקתך המוחלטת מול ה' [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, אלשיך].
המילה יִּרְזְמוּן מוסכמת על רוב הפרשנים כהיפוך אותיות של המילה "ירמזון", כלומר רמיזה וקריצת עין, וזוהי צורה יחידאית במקרא המוכרת מלשון חכמים [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, תקות אנוש]. יש המוסיפים כי המילה קשורה גם למילה "רז", ומעידה על קריצה של סוד [מלבי"ם].
באשר למשמעות הביטוי וּמַה־יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ, ניכרת דרישה מאיוב לדבר בפירוש ולא בערמה. מבין ריסי עיניו ניכר שהוא כופר במשפט האלוהים, ואולי אף בהשארת הנפש ונצחיותה [רמב"ן, מלבי"ם]. בנוסף, הרמיזה בעיניים נתפסת כניסיון להשריש בלב אנשים אחרים דעות כוזבות [מצודת דוד], או כביטוי ליומרה של איוב כאילו ראה רמז כלשהו במראה נבואה או בעיני חכמתו שהוביל אותו לדבר על ה' שלא כראוי [תקות אנוש, אלשיך].