הפסוק מציג תוכחה חריפה המופנית כלפי איוב, וקוראת תגר על יומרתו להחזיק בחוכמה עליונה ובלעדית. הטענה המרכזית היא שמאחר שאיוב הוא בשר ודם ולא נברא ישירות על ידי הבורא כאדם הראשון, הרי שחוכמתו נובעת מאותו מקור אנושי ומוגבל כמו זו של רעיו [תקות אנוש]. יתרה מכך, מכיוון שהרעים עצמם לא זכו להשיג ולשמוע את סודותיו הנסתרים של ה', ברור שגם איוב אינו שותף לסוד אלוה [אלשיך].
הפרשנים נחלקו בהבנת המבנה הכפול של הפסוק. יש הרואים בו כפל עניין פיוטי שנועד להדגיש את המסר בלבד [תקות אנוש]. לעומתם, יש המזהים חלוקה מדויקת בין שני סוגים של השגה שכלית [מלבי"ם]:
מַה יָּדַעְתָּ מתייחס לידיעה המושגת באמצעות החושים וההכרה הישירה. לעומת זאת, המילה תָּבִין מכוונת לבינה המופשטת, שהיא היכולת השכלית להסיק דבר מתוך דבר באמצעות היקשים לוגיים, גם בתחומים שבהם אין לחושים כל תפיסה.
בין אם מדובר בחוכמה חושית ובין אם בתבונה מופשטת, המסר של הרעים חד וברור: כל חוכמה שאיוב מתפאר בה, וְלֹא עִמָּנוּ הוּא – אינה זרה להם, והיא כבר מוכרת ומצויה בתודעתם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].