דרכו של אדם רשע ובעל גאווה מתבטאת לא פעם בבחירת מקום מושבו, המעידה על כוחו, על פחדיו או על אחריתו המרה.
הפרשנים מבארים את מילות הפסוק: נכחדות הן ערים חרבות, שנגזרו לכליה והן כה עתיקות והרוסות עד שחומותיהן נפלו והן אינן ניכרות עוד לעין [מצודת ציון, מלבי"ם, תקות אנוש]. למו פירושו בהם [מצודת ציון], והמילה התעתדו משמעה הוזמנו או נועדו [מצודת ציון, רלב"ג]. המילה לגלים מתארת תל או ערימה של אבנים, מושג שהושאל מצורתם של גלי הים ההופכים לתל [מצודת ציון, תקות אנוש].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן תיאור של שחצנות וכוח בעולם הזה. מתוך גאווה ורצון להשאיר אחריו שם ותפארת, הרשע משתמש בעושרו העצום כדי לבנות מחדש ערים חרבות ושוממות מימי קדם, מקומות שאף אדם אחר לא העלה בדעתו ליישב.
מנגד, מוצגת תמונה הפוכה של פחד וקמצנות. הרשע אינו בונה מתוך גאווה, אלא בורח אל הערים החרבות מתוך חרדה עמוקה. מרוב פחד שיגזלו את רכושו, הוא מסתתר במערות ובמבנים שאינם ראויים למגורי אדם, מתוך מחשבה ששם לא ימצאו אותו. בנוסף, קמצנותו מונעת ממנו להשקיע בבניית בית קבוע וראוי [מלבי"ם].
כך או כך, בניינו של הרשע נדון לכישלון. הערים שהוא בונה עתידות להיחרב שוב, וכאשר יבוא עליו אסונו, הבתים יישארו ריקים מאדם וישובו להיות גלי אבנים [רמב"ן].
ברובד רוחני עמוק יותר, הפסוק אינו מדבר על מבנים מאבן, אלא על אחריתו של האדם לאחר מותו. ה"ערים הנכחדות" הן למעשה בתי הקברות. הפסוק מזהיר את אותם אנשים המתגאים בעושרם, שכן בסופו של דבר הם ישכנו בקבר. אלו הם בָּתִּים לֹא־יֵשְׁבוּ לָמוֹ, משום שנפשם של הרשעים כלל אינה שוכנת שם אלא נידונה לגיהינום, וגופם כלה ונרקב בתולעים. כל מה שיישאר מאותם "בתים" הם הגלים – ציוני הקבר והמצבות בלבד, המעידים על חורבן ואובדן [אלשיך].