גורלו של הרשע וקטיעת תוחלתו נמשלים לתהליכים חקלאיים שבהם העץ משיר את פריו בטרם עת, וכך נמנעת הבשלתו לכדי פרי ראוי. הפסוק משתמש בשני דימויים מקבילים להמחשת האובדן: הגפן והזית.
הפרשנים מבארים את המונחים החקלאיים בפסוק: בסרו הוא פרי בוסר שטרם נגמר בישולו, ואילו נצתו הוא הפרח המקדים את יצירת הפרי.
באשר למשמעות המילה יַחְמֹס, קיימות מספר גישות. הגישה המרכזית מפרשת את המילה כלשון הסרה, אובדן ופיזור, בדומה לפרי הנושר ונופל ממקומו [אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים מילה זו מלשון גילוי והוצאה לאוויר העולם [רלב"ג, אלשיך]. גישה לשונית ייחודית מציעה כי המילה מקבילה לפועל "יעמוס", מתוך חילוף של האותיות ח' ו-ע' [תקות אנוש].
המשמעות המרכזית של המשל, שעליה מסכימים רוב הפרשנים, היא אובדן הזרע. כשם שהגפן והזית משליכים את פריים ופרחיהם בקלות ובמהירות, כך הרשע יאבד את ילדיו בעודם קטנים, והם ימותו בטרם יגיעו לבגרות. [המלבי"ם] מוסיף נדבך של דיוק ומבחין בין שני חלקי הפסוק כמתארים שלבים שונים באובדן: הגפן המשליכה את צמיחתה מסמלת את אובדן הבנים הגדולים יותר, שהגיעו לשלב הבוסר; ואילו הזית המשליך את פרחיו מסמל את אובדן הצאצאים הקטנים שעוד לא הגיעו אפילו לשלב זה.
לצד הפירוש המתמקד בילדי הרשע, יש המרחיבים את המשל ורואים בו תיאור כללי יותר של חיי הרשע. על פי תפיסה זו, חורבנו יתבטא בכך שמעשיו, חייו, או רכושו ופירות השוחד שאסף, יכלו ויתפזרו כליל כאש אוכלת בטרם יגיעו לכלל מימוש [ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש].