חייו של הרשע מלווים בתחושת רדיפה מתמדת ובחוסר יציבות, גם כאשר המציאות החיצונית נראית שלווה.
הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת מהותו של אותו קוֹל־פְּחָדִים בְּאׇזְנָיו. הגישה המרכזית רואה בכך ביטוי לפרנויה וחרדה פנימית עמוקה: הרשע מדמיין ללא הרף קולות מאיימים, כאילו רודפים אחריו כדי להורגו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. קול זה נתפס גם כקול פנימי המבשר לו כי הגיעה סוף סוף עת תשלום עונשו [רש"י], כהכרה ברעה ובעונש שעתידים לבוא עליו [מצודת דוד], או כפחד שמתעורר באחריתו ולקראת סוף ימיו [אבן עזרא].
הניגוד החריף בפסוק מתבטא בכך שהחורבן מתרחש דווקא בעת שלווה, כאשר בַּשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ. מתוך המקורות עולות שתי התייחסויות מרכזיות למצב השלום. הראשונה מדגישה את החרדה הפסיכולוגית: הפחד מלווה את הרשע גם בזמנים שבהם שורר שלום בעולם. בעוד שאר בני האדם רגועים, הוא חי בלב רגז וממשיך לפחד שמא שודדים לוטשים עיניים לחמדת ממונו ויבואו לגזול אותו [אלשיך, מלבי"ם].
ההתייחסות השנייה מתמקדת בפתאומיות של העונש אל מול תחושת הביטחון המדומה. דווקא כאשר הרשע שרוי בשלווה ומרגיש בטוח, ינחתו עליו השודד וההרס בפתאומיות [רש"י, מצודת דוד]. יש המדגישים כי לעיתים הרשע אכן בוטח ושאנן בשלוותו ואינו מאמין שייפול בחרב אויביו, אך למעשה זוהי אשליה רגעית; באמת היה עליו לרעוד ולפחד מן הרעה העתידה להכות בו ללא התראה מוקדמת [רמב"ן, תקות אנוש].