איוב, פרק ט״ו, פסוק ג׳

ויכוח סרק שאינו מביא לתועלת, להנאה או ללימוד נתפס כפגם מהותי וכדבר מזיק, ולכן אליפז מבקר את איוב על כך שהוא מתווכח לחינם. לטענתו, כאשר אדם בא הוֹכֵחַ בְּדָבָר, כלומר לדון בעצם הנושא, והדבר לֹא יִסְכּוֹן ואינו מביא כל תועלת וקורת רוח, הרי שגם וּמִלִּים, הניסוחים והאמרות שבהם הוא משתמש, לֹא־יוֹעִיל בָּם ואין בהם כל מטרה. מנגד, ניתן להבין את דברי אליפז כביטוי של ייאוש מניסיונות ההשפעה על איוב. לפי תפיסה זו, אם הייסורים הממשיים שהביא ה' על איוב, המכונים בְּדָבָר, לא הועילו להכניעו, קל וחומר שריבוי וּמִלִּים של תוכחה לא יועילו לו כלל, ובמצב כזה עדיפה השתיקה.