איוב, פרק ט״ו, פסוק ד׳

טענותיו הקשות של איוב נגד ההשגחה נתפסות כסכנה לאמונה, שכן בעזות דבריו הוא תָּפֵר יִרְאָה ומבטל את יראת שמים שלו עצמו, ואף גורם להמון העם לאבד את הפחד ממשפט ה'. כתוצאה מביטול אמונה זו, הוא גם וְתִגְרַע שִׂיחָה, כלומר מחסיר וממעט את התפילה לִפְנֵי־אֵל. שלילת ההשגחה מובילה למסקנה שאין טעם לבקש רחמים, ואיוב גם נמנע מתחנונים כדי שלא ייראה כמי שמודה באשמה ובהצדקת ייסוריו. מנגד, יש המפרשים את המילה שִׂיחָה כדיבור גרידא, ומבקרים את איוב על כך שהוא משמיע מילים פגומות שאינן ראויות, או שהחיסרון נובע מכך שתפילתו נאמרת ללא כוונה ראויה.