איוב, פרק ט״ו, פסוק כ״ב

אדם השוקע בצרה, בעוני או בשעבוד מאבד כל תקווה, ולכן לֹא־יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי־חֹשֶׁךְ ומשוכנע כי לעולם לא ייחלץ מאותה אפלה חזרה למצבו הקודם. במצב זה וְצָפוּי הוּא אֱלֵי־חָרֶב, כלומר הוא נראה, גלוי וחשוף לחלוטין בפני אימת המוות. בעוד שהוא שרוי בחושך ואינו מסוגל לראות את אויביו, הם רואים אותו בבירור והוא עתיד ומזומן ליפול בחרב. מתוך ייאוש עמוק זה, לעיתים האדם אף בוחר מיוזמתו להעמיד את עצמו מול הסכנה, שכן הוא מעדיף למות בחרב על פני המשך חיי עוני ורעב.