איוב, פרק י״ד, פסוק ה׳

כיוון שחיי האדם, אִם, הם קצובים וגזורים מראש, חֲרוּצִים יָמָיו, הרי שזמנו הסופי קבוע וידוע אצל ה'. ההכרה כי מִסְפַּר־חֳדָשָׁיו אִתָּךְ מבטאת את העובדה שה' קבע חוקים וגבולות ברורים לזמן החיים, חֻקָּו עָשִׂיתָ, כלומר חוקיו שנקבעו, שאותם האדם אינו יכול לחצות כדי לחיות ולו רגע אחד נוסף, וְלֹא יַעֲבֹר. מתוך הבנה זו עולה הטענה כי עצם המוות הוא עונש מספק ולכן ראוי להניח לאדם לחיות את זמנו הקצר במנוחה, או לחלופין, שמעשיו מוכתבים מראש ולכן אין זה הוגן לדרוש ממנו דין וחשבון. מנגד, גישה שונה מפרשת את גזירת המוות כעונש כרת הקוטע את החיים בטרם עת, אך החודשים שהאדם הפסיד נשמרים אצל ה' כדי להינתן לו בגלגול הבא כהזדמנות לתיקון.