תשובתם של בני יוסף ליהושע מציגה מציאות מורכבת שבה הם נאלצים להתמודד עם מצוקת שטח מחד גיסא, ועם נחיתות צבאית מאידך גיסא. בתגובה להצעתו של יהושע לברוא את יערות ההר כדי להרחיב את שטח מושבם, הם מעלים טענה כפולה הממחישה את הקושי שלהם מול תנאי השטח ואויביהם.
ראשית, הם טוענים כי לֹא יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה יִמָּצֵא בהקשר זה אינה מציאה פיזית אלא מלשון סיפוק ודי [מצודת ציון, רש"י]. כלומר, שטח הר אפרים פשוט אינו מספיק כדי להכיל את אוכלוסייתם הגדולה [מלבי"ם, שטיינזלץ, מצודת דוד]. מבחינה דקדוקית, המילה מופיעה כאן בצורה ייחודית במסורת המקרא כשהיא מוטעמת מלעיל [מנחת שי].
שנית, הם מתייחסים לאפשרות של התפשטות אל העמקים הסמוכים, וטוענים כי וְרֶכֶב בַּרְזֶל בְּכָל הַכְּנַעֲנִי. אם התשובה לבעיית הצפיפות היא לרדת ולכבוש את העמק, בני יוסף משיבים כי יושבי העמק חזקים מנשוא, מצוידים ברכבי ברזל, ואין כל אפשרות צבאית להתמודד מולם ולכבשם [מצודת דוד, שטיינזלץ]. אף על פי שתושבי האזור הם למעשה בני העמים הפריזי והרפאים, הכתוב מכנה אותם כנעני משום שכולם צאצאיו של כנען [רש"י].
הפסוק מפרט את מיקומם של אויבים אלו: לַאֲשֶׁר בְּבֵית שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְלַאֲשֶׁר בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל. אזורים אלו יועדו לנחלת שבט מנשה, כאשר העיר יזרעאל עצמה השתייכה לנחלת יששכר, אך העמק שסביבה ניתן למנשה [מצודת דוד].
נקודת מבט נוספת שופכת אור על סירובם של בני יוסף לכרות את יערות ההר. לטענתם, לא רק שההר אינו מספיק לצרכיהם, אלא שעצם קיומו של היער הוא חיוני. הם מעדיפים להשאיר את היער על כנו כדי שישמש מחיצה טבעית וחומת מגן בינם לבין אותם כנענים בעלי רכב הברזל היושבים בעמק, ובכך למנוע מהאויב לעלות ולהשחית את אזור ההר [מלבי"ם].