חלוקת הנחלה המשותפת של בני יוסף משרטטת את הגבולות הפנימיים בין השבטים אפרים ומנשה, וכן את גבולותיהם החיצוניים עם השבטים השכנים.
בתוך רצועת הקרקע הכללית של בני יוסף, נֶגְבָּה לְאֶפְרַיִם וְצָפוֹנָה לִמְנַשֶּׁה. שבט אפרים קיבל את החלק הדרומי, הממוקם בין נחלת יהודה לשאר השבטים, ואילו שבט מנשה קיבל את החלק הצפוני [רש"י, מצודת דוד]. קו חלוקה זה נמשך עד לים, כאשר נחל קנה שימש כסימן הגבול המפריד בין שני השבטים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בצד המערבי, וַיְהִי הַיָּם גְּבוּלוֹ. הים התיכון היווה את הגבול המערבי. המילה "גבולו" בלשון יחיד מתייחסת לגבולו של שבט מנשה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], אף על פי שהים שימש בפועל כגבול המערבי המשותף של שני השבטים גם יחד [מלבי"ם].
לאחר שהובהר הגבול הדרומי של מנשה, שהיה משותף בחלקו עם אפרים, מפורטים גבולותיו הנוספים. המילה יִפְגְּעוּן משמעותה יפגשו, כלומר ייצרו קו גבול משותף [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כך, וּבְאָשֵׁר יִפְגְּעוּן מִצָּפוֹן – בגבולו הצפוני פגש מנשה את נחלת שבט אשר. וּבְיִשָּׂשכָר מִמִּזְרָח – הגבול המזרחי של מנשה נשק לנחלת שבט יששכר, שהייתה ממוקמת סמוך לנהר הירדן [מצודת דוד], בקו גבול שנמשך מאזור מכמתת צפונה [מלבי"ם].