שושלת היוחסין של צלפחד מפורטת לאחור עד למנשה, תוך ציון העובדה שלא הותיר אחריו יורשים זכרים, אלא חמש בנות בלבד: מחלה, נועה, חגלה, מלכה ותרצה [ביאור שטיינזלץ].
מבנה הפסוק מעורר שאלה סגנונית, שכן הוא נראה לכאורה כפול. הכתוב מציין תחילה כי לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת, ומיד לאחר מכן מוסיף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו. ניתן היה לנסח זאת בקצרה ולומר "לא היו לו כי אם בנות ואלה שמותן".
ההסבר להרחבה זו נעוץ בנסיבות מותו של צלפחד במדבר. על פי המסורת, צלפחד חילל שבת במכוון ולשם שמיים, מתוך מטרה להוכיח לעם ישראל שהמצוות עדיין חלות עליהם גם לאחר שנגזר על אותו דור למות במדבר. בשל כוונתו הטהורה של צלפחד, משה רבנו הסתפק כיצד לדון אותו, עד שה׳ עצמו אישר את צדקתו בעקבות טענת בנותיו.
כאשר בנות צלפחד, שהיו נשים חכמות ודרשניות, עמדו והליצו יושר בעד אביהן, הן הוכיחו את צדקתו והראו שהוא זוכה לחיי העולם הבא. במעשיהן אלו הן גרמו לו נחת רוח רבה ופעלו כפי שמצופה מבנים, ואף למעלה מכך. משום כך, הכתוב מדגיש לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת כדי לרמז שבמובן מסוים, בנותיו היו עדיפות וטובות עבורו יותר מאשר בנים. התוספת שְׁמוֹת בְּנֹתָיו באה מיד לאחר מכן כדי לייחס אותן אליו בגאווה ולהדגיש את זכותן [חומת אנך].