חלוקת נחלות השבטים בארץ ישראל לוותה במדידות מדויקות, אך במקרה של שבט מנשה נוצר מצב משפחתי וטריטוריאלי ייחודי שהוביל לחלוקה לעשרה אזורים ממערב לירדן.
המילה חַבְלֵי משמעותה חלקי ארץ או מחוזות [ביאור שטיינזלץ], והם נקראים כך משום שבעת העתיקה היו מודדים ומחלקים את נחלות האדמה באמצעות חבל מידה [מצודת ציון]. מבחינה דקדוקית, מילה זו מנוקדת כאן באופן ייחודי עם פתח תחת האות חי"ת [מנחת שי, רד"ק].
הפסוק מציין כי לשבט נפלו עֲשָׂרָה חבלים. הכוונה היא לעשרה מחוזות נפרדים בתוך ארץ ישראל עצמה, וזאת בנוסף לנחלות השבט בארץ הגלעד והבשן שבעבר הירדן המזרחי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים שתי דרכים מרכזיות להבנת המספר עשרה, לאור העובדה שחצי השבט שנותר בעבר הירדן המערבי מנה שש משפחות בלבד:
הגישה המרכזית, המבוססת על דברי חז"ל, מסבירה את החלוקה על רקע שושלת היוחסין ודיני הירושה. לפי גישה זו, ששת בתי האבות קיבלו שישה חלקים, ואילו ארבעת החלקים הנותרים ניתנו לבנות צלפחד. בנות צלפחד זכו לארבעה חלקים משום שירשו את חלקו הרגיל של אביהן, את חלקו של אביהן בנכסי סבן חפר, חלק כפול משום שצלפחד היה בכור, וכן את נחלתו של דודן שמת במדבר ללא בנים [רש"י, רד"ק]. חלוקה זו מלמדת יסוד הלכתי חשוב: ארץ ישראל נחשבת לנחלה המוחזקת כבר מידי האבות. על פי ההלכה, בכור אינו יכול ליטול פי שניים בנכסים עתידיים שראויים להגיע לידיו, אלא רק בנכסים שכבר מוחזקים בפועל. מכאן שזכותן של בנות צלפחד לחלק בכורה נובעת מכך שהארץ נחשבת כרכוש מוחזק [רש"י]. חישוב זה נשען על התפיסה כי חלוקת הארץ התבססה על מניין יוצאי מצרים [רד"ק, אברבנאל].
לעומת הגישה המשפחתית-הלכתית, ישנה גישה המפרשת את הפסוק על פי הפשט הגיאוגרפי. לפי גישה זו, עשרת החבלים אינם מייצגים בהכרח מנות ירושה משפחתיות, אלא עשרה מחוזות פיזיים. אלו הן ערים מרכזיות ובנותיהן שהיוו כל אחת יחידת שטח נפרדת ומדודה, כגון בית שאן, מגידו, דאר ואזורים נוספים המפורטים בהמשך הכתוב [מלבי"ם].
שתי הגישות מעניקות תמונה שלמה של הנחלה: האחת מתמקדת בזכות המשפטית וההיסטורית של המשפחות על הקרקע, והשנייה בפריסה הטריטוריאלית של המחוזות בפועל.