חלוקת הנחלה של שבט מנשה מציגה מצב ייחודי שבו גאוגרפיה ודיני ירושה משתלבים יחד. המילים כִּי בְּנוֹת מְנַשֶּׁה נָחֲלוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ בָּנָיו באות להסביר את החשבון המדויק של הנחלות שהוזכר קודם לכן. מכיוון שבנות צלפחד קיבלו גם הן נחלה בארץ כנען יחד עם הבנים, נוצר צורך בחלוקה לחבלים רבים יותר. על ידי כך שנוספו ארבעה חבלי ארץ של הבנות לששת החבלים של משפחות השבט, נוצרו עשרה מחוזות בדיוק בארץ ישראל עצמה, כפי שהיה ראוי ונכון עבורם [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
במקביל לירושה בארץ כנען, וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד הָיְתָה לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים, כלומר השטח הנמצא בעבר הירדן ניתן לשאר משפחות השבט [רש"י]. המונח הַנּוֹתָרִים מבטא מעמד של טפל או משני. בעוד שבפסוקים קודמים כלל בני מנשה כונו "נותרים" משום שמכיר מיהר לקחת את נחלתו ראשון בזכות גבורתו, בפסוק זה בני מכיר הם אלו שנקראים "נותרים", שכן מבחינה מספרית הם היו קבוצת מיעוט לעומת ששת בתי האב המרכזיים של השבט [מלבי"ם].